שיעור 27, מסכת מגילה, פרק רביעי

הרי"ף מבאר עתה מי תיקן את קריאת התורה בבית הכנסת: שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (ה"א), מֹשֶׁה רבינו תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהוּ קוֹרִין בַּתּוֹרָה בַּשַּׁבָּתוֹת, וּבְיָּמִים טוֹבִים, וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים, וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג מד) 'וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת מוֹעֲדֵי ה' אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', והרי פסוק זה מיותר לכאורה, שכבר נאמרו כל פרשיות המועדות בפסוקים הקודמים, ומיתור הפסוק יש לדרוש שתיקן משה רבינו שיקראו בתורה בזמנים אלו.

מבואר במסכת בבא קמא (פב.) שבזמן שהיו ישראל במדבר תיקנו להם הנביאים שביניהם שיקראו בתורה בשני ובחמישי, כדי שלא יעברו עליהם שלשה ימים ללא לימוד תורה, והיה אחד קורא את כל הקריאה, ועֶזְרָא תִּקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיְּהוּ קוֹרִין שְׁלֹשָׁה עולים בַּתּוֹרָה, בְּשֵׁנִי וּבַחֲמִישִׁי, וְכן תיקן עזרא שיהיו קוראים גם בְשַׁבָּת בַּמִּנְחָה, משום אנשים הטרודים בפרנסתם כל השבוע, ואינם שומעים את הקריאה של שני וחמישי, ועבורם תיקן קריאה נוספת זו.

משנה

משנתנו מבארת שכל דבר שבקדושה צריך מנין אנשים כדי לאומרו: אֵין 'פּוֹרְסִין עַל שְׁמַע', כלומר, אם באו עשרה בני אדם לבית הכנסת לאחר שהתפללו ביחידות, וקראו הציבור את שמע, עומד אחד מהם ואומר קדיש, וברכו, וברכה ראשונה שלפני קריאת שמע ['פורסין' הוא מלשון פרוסה, כלומר חצי דבר, שמתוך שתי הברכות מברך רק את הראשונה, כיון שיש בה 'קדושה' (רשב"א)], ומתפלל תפילת שמונה עשרה, שיש בה קדושה. וְאֵין עוֹבְרִין לִפְנֵי הַתֵּבָה – אין אדם אחד עומד להתפלל כשליח הציבור, וְאֵין הכהנים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶם לברך את העם, וְאֵין קוֹרִין בַּתּוֹרָה בציבור, וְאֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא לאחר קריאת התורה, וְאֵין עוֹשִׂין מַעֲמָד וּמוֹשָׁב בעת לוויית המת, שהיתה דרכם לשבת שבע פעמים לכבוד המת, להספידו, ועל כל פרק של הספד היו אומרים 'עִמְדוּ יקרים עמודו', ו'שבו יקרים שבו', וְאֵין אוֹמְרִים בִּרְכַּת אֲבֵלִים, ובגמרא יבואר מה היא ברכה זו, וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים, שעומדים בשורה לנחם את האבלים, וּבִרְכַּת חֲתָנִים – שבע ברכות, וְאֵין מְזַמְּנִין עַל הַמָּזוֹן בַּשֵּׁם, שאומרים 'נברך לאלוקינו', כל הדברים הללו אינם נעשים בפָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה. וּבַקַּרְקָעוֹת – כשבא אדם לפדות קרקע מן ההקדש, וצריכים לשום את שווייה, צריך שיהיו תִּשְׁעָה בני אדם, ואפילו ישראלים, וְכֹהֵן אחד עמהם, ויחד יהיו עשרה. ולומדים זאת מכך שנאמר בפרשת הקדשות עשר פעמים לשון 'כהן'. וְאָדָם – אם הקדיש האדם את דמי עצמו, שיש לשום את שוויו להמכר כעבד, ונותן דמים אלו להקדש, כַּיּוֹצֵא בָּהֶן – גם הוא נישום בעשרה בני אדם, שאחד מהם כהן.

גמרא

שנינו במשנה, 'אין פורסין על שמע כו' בפחות מעשרה'. מבררת הגמרא, מְנָּא הָנֵי מִילֵּי – מנין יש ללמוד דין זה, שכל דבר שבקדושה צריך עשרה אנשים. אָמַר רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, אָמַר קְרָא – לומדים זאת מהאמור בפסוק (ויקרא כב לב) 'וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', ומלשון זו יש ללמוד שכָּל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה לֹא יְהֵא בפני פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה [ואופן הלימוד הוא כך: נאמר כאן לשון 'תוך', ונאמר לגבי עדת קורח 'הבדלו מתוך העדה הזאת', ושם הכוונה לעשרה, כיון שנאמרה בהם לשון 'עדה', ו'עדה' המוזכרת בכל מקום היינו עשרה, שנאמר לגבי המרגלים 'עד מתי לעדה הרעה הזאת', והיו אלו עשרת המרגלים (רש"י ומהרש"א בסנהדרין עד:)].

שנינו במשנה, 'וְאֵין עוֹשִׂין מַעֲמָד וּמוֹשָׁב בפחות מעשרה'. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם שיש צורך בעשרה. ומבארת, כֵּיוָן דְּבָעוּ לְמֵימַר – כיון שצריכים לומר 'עִמְדוּ יְקָרִים עֲמֹדוּ', 'שְׁבוּ יְקָרִים שְׁבוּ', בְּבָצִיר מֵעֲשָׂרָה לָאו אֹרַח אַרְעָא – אין דרך לומר לשון כזו בפחות מעשרה בני אדם.

שנינו ביְרוּשַׁלְמִי (ה"ד), אֵין פּוֹרְסִין עַל שְׁמַע פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה, אבל אם הִתְחִילוּ בַּעֲשָׂרָה, וְהָלְכוּ לָהֶם מִקְּצָתָם, גּוֹמֵר. כמו כן אֵין עוֹבְרִין לִפְנֵי הַתֵּבָה בפָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה, אבל אם הִתְחִילוּ בַּעֲשָׂרָה, וְהָלְכוּ לָהֶם מִקְּצָתָם, גּוֹמֵר. אֵין הכהנים נוֹשְׂאִין אֶת כַּפֵּיהֶן בפָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה, הִתְחִילוּ בַּעֲשָׂרָה וְהָלְכוּ לָהֶם מִקְּצָתָם, גּוֹמֵר. אֵין מַפְטִירִין בַּנָּבִיא בפָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה, הִתְחִילוּ בַּעֲשָׂרָה וְהָלְכוּ לָהֶם מִקְּצָתָם, גּוֹמֵר. וְעַל כֻּלָּם הוּא אוֹמֵר – על כל אותם היוצאים באמצע דברים אלו, וגורמים שלא יהיו שם עשרה, נאמר הפסוק בישעיה (א כח) 'וְעוֹזְבֵי ה' יִכְלוּ'.

שנינו במשנה, 'אֵין אוֹמְרִין בִּרְכַּת אֲבֵלִים וּבִרְכַּת חֲתָנִים'. מבררת הגמרא, מַאי – מה היא 'בִּרְכַּת אֲבֵלִים', ומבארת, היינו בִּרְכַּת רְחָבָה, לאחר שחזרו מלוויית המת היו מנחמים את האבלים ברחובה של עיר, והיו האבלים אוכלים שם סעודה, והיו אומרים ברכה כנגד האבלים וכנגד המנחמים, דְּאָמַר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, בִּרְכַּת חֲתָנִים – שבע ברכות הנאמרות בשבעת ימי המשתה, נאמרת בַּעֲשָׂרָה, וַחֲתָנִים עצמם מִן הַמִּנְיָן – מצטרפים להיות חלק מאותם עשרה. בִּרְכַּת אֲבֵלִים בַּעֲשָׂרָה, וַאֲבֵלִים אֵינָם מִן הַמִּנְיָן, כיון שיש שם ברכה למנחמים בפני עצמם, ולאבלים בפני עצמם, ואינם יכולים להצטרף יחד לעשרה.

שנינו במשנה, 'וְאֵין מְזַמְּנִין עַל הַמָּזוֹן'. מבררת הגמרא, מַאי טַעֲמָא – מה הטעם שאין מזמנים בפחות מעשרה, ומבארת, כֵּיוָן דְּבָעֵי לְמֵימַר – כיון שצריך לומר בזימון 'נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ', בָּצִיר מֵעֲשָׂרָה לָאו אֹרַח אַרְעָא – בפחות מעשרה אין זו דרך חשיבות להזכיר את שם ה'.