שיעור 26, מסכת מגילה, פרק רביעי

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אֵין אָדָם חָשׁוּב רַשַּׁאי לִפֹּל עַל פָּנָיו בתפילתו עם הציבור על צרכי הציבור, אֶלָּא אִם כֵּן בטוח שהוא נַעֲנָה כִּיהוֹשֻׁעַ, שֶׁנֶּאֱמַר לגבי יהושע (יהושע ז י) 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ, קֻם לָךְ, לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ', אבל אם אינו בטוח בכך לא יפול על פניו, כיון שבושה היא לו בפני הציבור, שהתפלל עליהם ולא נענה.

אָמַר רַב חִיָּא בְּרִֵיהּ [-בנו] דְּרַב הוּנָא, חֲזֵינָא לְהוּ לְאַבַּיֵי וְרָבָא – ראיתי את אביי ורבא, דְּכִי נָפְלֵי אַאַפַּייהוּ – שכאשר הם נופלים על פניהם, דְּמַצְלֵי אַצְלּוּיֵי – שהיטו את עצמם לצד מעט, כדי שלא ייראו כמי שנופלים על פניהם.

שנינו במשנה, 'זֶה הַכְּלָל, כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּסָף וְאֵינוֹ יוֹם טוֹב, קוֹרִין אַרְבָּעָה. בְּיוֹם טוֹב, חֲמִשָּׁה' וְכו'. מבארת הגמרא, 'זֶה הַכְּלָל' האמור במשנה, סִימָנָא בְּעָלְמָא הוּא – אינו אלא סימן בעלמא, ואין זה טעם וסיבה למספר הקרואים, דְּלֹא תֵּימָא יוֹם טוֹב וּמוֹעֵד כִּי הֲדָדֵי נִינְהוּ – כדי שלא תטעה לומר שיום טוב וחול המועד שוים זה לזה, אֶלָּא נְקוֹט הַאי כְּלָלָא בְּיָדְךָ – אלא תפוס בידך כלל זה, כָּל דִּטְפֵי מִלְּתָא מֵחַבְרֵיהּ טְפֵי לֵיהּ גַּבְרָא יְתֵירָא – כל יום שיש בו דין נוסף על חברו, מוסיפים לו עולה אחד בקריאת התורה, וממילא, בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבַמּוֹעֵד, דְּאִיכָּא – שיש בהם קָרְבַּן מוּסָף, ובכך הם שונים מסתם יום חול, מוסיפים עולה אחד וקוראים אַרְבָּעָה. בְּיוֹם טוֹב, שנוסף על ראשי חודשים וחול המועד בכך דְּאָסוּר בַּעֲשִׂיַּת מְלָאכָה, קוראים חֲמִשָּׁה. בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים, שיש בו תוספת על כל יום טוב בכך דְּעָנוּשׁ כָּרֵת על עשיית מלאכה [ואילו ביום טוב זהו רק איסור לאו], קוראים שִׁשָּׁה. ובְּשַׁבָּת, שנוסף בו עונש חמור על עשיית מלאכה בו יותר מיום הכפורים בכך דְּאִסּוּר סְקִילָה הוא, קוראים שִׁבְעָה.

תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, בשבת, שיש להעלות לתורה שבעה, הַכֹּל עוֹלִין ומשלימים לְמִנְיָן שִׁבְעָה, וַאֲפִילוּ קָטָן, וַאֲפִילוּ אִשָּׁה, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים, אִשָּׁה לֹא תִּקְרָא בַּתּוֹרָה, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַצִּבּוּר.

אִיבַּעְיָא לְהוּ – הסתפקו בני הישיבה, העולה לתורה לקריאת מַפְטִיר, מַהוּ שֶׁיַּעֲלֶה לְמִנְיָן – האם מצטרף הוא למנין שבעת הקרואים בשבת. רַב הוּנָא וְרַב יִרְמְיָה בַּר אַבָּא נחלקו בדבר, חַד מהם אָמַר, עוֹלֶה הוא למנין שבעה, כיון שסוף סוף עלה הוא לתורה וקרא בה. וְחַד מהם אָמַר, אֵינוֹ עוֹלֶה, כיון שעיקר עלייתו היא לקריאת ההפטרה בנביא, ורק כדי לתת כבוד לתורה תיקנו שיקרא תחילה בתורה, להראות שהיא עיקר, ואין קריאה כזו חשובה להצטרף למנין שבעה. פוסק הרי"ף את ההלכה: וְהִלְכְתָא, המפטיר עוֹלֶה למנין שבעה. והראיה לכך, דְּאַמְרִינָן לעיל בְּפֶרֶק בְּנֵי הָעִיר (ל.), רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שחל בשבת, ויש לקרוא בו פרשת שקלים, הנמצאת בתחילת פרשת 'כי תשא', שֶׁחָל לִהְיוֹת בִּ'וְאַתָּה תְּצַוֶּה', כלומר, שחל הוא בשבת כזו שעל פי סדר הקריאה של כל השנה קוראים בה את פרשת תצוה, ויש חשש שכשיקראו את פרשת השבוע שהיא פרשת תצוה, ואחר כך יקראו את פרשת שקלים הנמצאת בתחילת 'כי תשא', לא יבינו האנשים שקוראים פרשה זו מדין 'פרשת שקלים', אלא יסברו שהקריאה הזו היא המשך של פרשת השבוע. אָמַר אַבַּיֵּי, כך עושים, קָרוּ שִׁיתָּא – קוראים ששה עולים מִ'וְּאַתָּה תְּצַוֶּה', וממשיכים בקריאת פרשת 'כי תשא' עַד 'וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת', וְחַד – והעולה השביעי חוזר וקוֹרֵא מִ'כִּי תִשָּׂא' עַד 'וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת', שזו פרשת שקלים, ובכך יהא ניכר שזו קריאה מיוחדת, ואינה חלק מפרשת השבוע. מסיים הרי"ף את ראייתו, וַהרי קריאה זו של האחרון הַיְנוּ מַפְטִיר, אַלְּמָא – ומוכח מכאן שמַפְטִיר עוֹלֶה לְמִנְיָן שִׁבְעָה, וְכֵן הֲלָכָה [ראיה זו צריכה עיון, שהרי יתכן שכוונת הגמרא שמלבד העולה השביעי הקורא פרשת שקלים, עולה אדם נוסף ל'מפטיר' (ר"ן)].

מוסיף הרי"ף: אֶלָּא אַשְׁכְּחַן – אלא שמצאנו מֵרַב נַטְרוּנַאי גָּאוֹן, דְּאָמַר מִשְּׁמֵיהּ [-משמם] דְּרַבָּנָן סַבוֹרָאֵי [שהיו בתקופה שאחרי האמוראים, קודם הגאונים], דְּהֵיכָא דְּקָרוּ שִׁתָּא – שבאופן שקראו בתורה ששה קרואים, וְאַפְסִיקוּ בְּקַדִּישׁ – והפסיקו באמירת קדיש, וְהָדַר אַפְטִירוּ – ואחר כך קרא המפטיר, אֵינוֹ עוֹלֶה למנין שבעה. וְהֵיכָא דְּלָא אַפְסִיקוּ בְּקַדִּישָׁא לְקַמֵּיהּ הַפְטָרָה – אבל באופן שלא הפסיקו באמירת קדיש קודם ההפטרה, עוֹלֶה המפטיר לְמִנְיַן שִׁבְעָה, וְטַעֲמָא רַבָּה – וטעם גדול וּמִסְתַּבֵּר הוּא.

הגמרא דנה עתה בהלכות קריאת ההפטרה: תַּנְיָא – שנינו בברייתא, המַפְטִיר בַּנָּבִיא לאחר הקריאה בשבת, לֹא יִפְחוֹת מֵעֶשְׂרִים וְאֶחָד פְּסוּקִין, כְּנֶגֶד שִׁבְעָה שֶׁקָּרְאוּ בַּתּוֹרָה, שכל אחד מהם קרא לכל הפחות שלשה פסוקים. וְאִי סָלִיק עִנְיָנָא בְּבָצִיר – אם מסתיים הענין לאחר פחות מֵעֶשְׂרִים וְאֶחָד פסוקים, כְּגוֹן הפטרת פרשת צו, שהיא 'עוֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר' (ירמיהו ז כא), שאין שם אלא ארבעה עשר פסוקים, לֹא בָּעִינַן – אין צורך בעֶשְׂרִים וְאֶחָד פסוקים. וְאִי אִיכָּא תּוּרְגְּמָן, החוזר ומתרגם כל פסוק אחרי הקורא בתורה, נַמִּי לֹא בָּעִינַן – גם כן אין צורך בעֶשְׂרִים וְאֶחָד פסוקים, אֶלָּא אֲפִילוּ לֹא קָרָא אֶלָּא עֲשָׂרָה פְּסוּקִין, שָׁפִיר דָּמִי – די בכך. והטעם לדין זה, דְּתָנֵי – שהרי כך שנה רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן שָׁאוּל, לֹא שָׁנוּ דין זה, שיש צורך בקריאת עשרים ואחד פסוקים להפטרה, אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין תֻּרְגְּמָן, אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תֻּרְגְּמָן, פּוֹסֵק אפילו אחר קריאת עשרה פסוקים, כיון שיחד עם התרגום הרי אלו עשרים פסוקים, וכיון שלאחר תירגום הפסוק האחרון נוהגים לחזור ולכפול את הפסוק האחרון בלשון הקודש, הרי אלו עשרים ואחד פסוקים. דְּאָמַר רַב נַחְמָן בַּר אַבָּא, זִימְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן – פעמים רבות הייתי עומד לפני רב נחמן, וְכִי הֲוָה קָרֵינַן – ולאחר שהיינו קוראים מההפטרה עֲשָׂרָה פְּסוּקִים, בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ תֻּרְגְּמָן, אָמַר לָן אַפְסִיקוּ – היה אומר לנו, הפסיקו את קריאתכם, ודי בכך.