שיעור 272, ספר ירמיהו, פרק נ, ו-ח

ו צֹ֤אן אֹֽבְדוֹת֙ הָי֣וּ עַמִּ֔י רֹֽעֵיהֶ֣ם הִתְע֔וּם הָרִ֖ים שֽׁוֹבְב֑וּם מֵהַ֤ר אֶל־גִּבְעָה֙ הָלָ֔כוּ שָֽׁכְח֖וּ רִבְצָֽם׃ ז כָּל־מֽוֹצְאֵיהֶ֣ם אֲכָל֔וּם וְצָֽרֵיהֶ֥ם אָֽמְר֖וּ לֹ֣א נֶאְשָׁ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֨ר חָֽטְא֤וּ לַֽיהוָה֙ נְוֵה־צֶ֔דֶק וּמִקְוֵ֥ה אֲבֽוֹתֵיהֶ֖ם יְהוָֽה׃ ח נֻ֚דוּ מִתּ֣וֹךְ בָּבֶ֔ל וּמֵאֶ֥רֶץ כַּשְׂדִּ֖ים צֵ֑אוּ וִֽהְי֕וּ כְּעַתּוּדִ֖ים לִפְנֵי־צֹֽאן׃

֍֍ ֍

(ו) אומר ה' על ישראל, צֹאן אֹבְדוֹת – כצאן האובד במדבר הָיוּ עַמִּי, והטעם לכך, כיון שרֹעֵיהֶם הִתְעוּם והעלום על ההרים, הָרִים שׁוֹבְבוּם – גרמו להם ללכת שובב, כי מֵהַר אֶל גִּבְעָה הָלָכוּ, עד אשר שָׁכְחוּ את מקום רִבְצָם, וכך ישראל בתחילה עבדו עבודה זרה בארצם, ואחר כך הלכו ועבדו עבודה זרה בארצות הגויים, עד ששכחו את עבודת ה' האמיתית.

(ז) ומחמת כן נענשו ונעשו כצאן מופקרות, עד אשר כָּל מוֹצְאֵיהֶם אֲכָלוּם להנאתם, וְצָרֵיהֶם, שהשחיתו בהם מתוך שנאה ולא לשם הנאה, אָמְרוּ, לֹא נֶאְשָׁם על מעשינו, כי ראויים ישראל לכך תַּחַת אֲשֶׁר חָטְאוּ לַה', אשר הוא היה להם נְוֵה צֶדֶק – כמקום מרעה המיוחד לצאן וטוב עבורם, כך היתה עבודת ה' ראויה להם, ושם שכן הצדק, וּמִקְוֵה אֲבוֹתֵיהֶם ה' – ושם שכן ה', שהוא אלוקי אבותם, ונמצא שעזבו גם את הדרך הישרה בעניני הצדק שבין אדם לחבירו, וגם את המצוות שבין אדם למקום, שקיבלו מאלוקי אבותיהם.

(ח) אומר ה' לעמו, בעת שיחזרו מגלות בבל, נֻדוּ מִתּוֹךְ עיר המלוכה בָּבֶל, כי היא תחרב, וּמֵאֶרֶץ כַּשְׂדִּים כולה צֵאוּ, והגם שאין לכם רועים שירעו אתכם, וִהְיוּ כְּעַתּוּדִים ההולכים לִפְנֵי הצֹאן, והצאן הולך אחריהם, והם היו עזרא ונחמיה וראשי הגולה.