שיעור 34. שיר השירים, פרק ז, ד-ז

ד שְׁנֵ֥י שָׁדַ֛יִךְ כִּשְׁנֵ֥י עֳפָרִ֖ים תָּֽאֳמֵ֥י צְבִיָּֽה׃ ה צַוָּארֵ֖ךְ כְּמִגְדַּ֣ל הַשֵּׁ֑ן עֵינַ֜יִךְ בְּרֵכ֣וֹת בְּחֶשְׁבּ֗וֹן עַל־שַׁ֨עַר֙ בַּת־רַבִּ֔ים אַפֵּךְ֙ כְּמִגְדַּ֣ל הַלְּבָנ֔וֹן צוֹפֶ֖ה פְּנֵ֥י דַמָּֽשֶׂק׃ ו רֹאשֵׁ֤ךְ עָלַ֨יִךְ֙ כַּכַּרְמֶ֔ל וְדַלַּ֥ת רֹאשֵׁ֖ךְ כָּֽאַרְגָּמָ֑ן מֶ֖לֶךְ אָס֥וּר בָּֽרְהָטִֽים׃ ז מַה־יָּפִית֙ וּמַה־נָּעַ֔מְתְּ אַֽהֲבָ֖ה בַּתַּֽעֲנוּגִֽים׃

(ד) עתה מפרטות בנות ירושלים את החסרונות שיהיו לנפש החיונית עם הגויעה, שְׁנֵי שָׁדַיִךְ, שהם רומזים לתאוה ולכעס, כִּשְׁנֵי עֳפָרִים תָּאֳמֵי צְבִיָּה – הם שני כוחות הבאים משורש אחד, ותלויים שניהם ברצון הנפש והתעוררותה, והרי הם שייכים רק כל זמן שהאדם חי, ומתעורר הוא למידות אלו, ולא לאחר המוות.

(ה) צַוָּארֵךְ כְּמִגְדַּל הַשֵּׁן, וזהו רמז לשלטון השכל העליון על הגוף וכוחותיו, וכן עֵינַיִךְ – עיני השכל, המתבוננות בכל צרכי הגוף, שהן כמו בְּרֵכוֹת בְּחֶשְׁבּוֹן, כי בשכל מתקבצות כל ההרגשות שאספו חושי האדם, ובאמצעותן יודע השכל כיצד להנהיג את הגוף, הרי ראוי שהם יעמדו עַל שַׁעַר בַּת רַבִּים, כלומר, בשערי העיר 'ירושלים', שהיא לשון מושאלת לגוף וכל כוחותיו, ורק כל זמן שהגוף חי יכולה הנפש להנהיגו. אַפֵּךְ כְּמִגְדַּל הַלְּבָנוֹן, צוֹפֶה פְּנֵי דַמָּשֶׂק, וזהו משל לכח העיון שבשכל, הצופה למרחק על כלליות העולם הגשמי, ולא רק על צרכי גופו, ולאחר המיתה כבר לא תשיג הנפש את הענינים הגשמיים הללו.

(ו) רֹאשֵׁךְ עָלַיִךְ כַּכַּרְמֶל – את עצמך, הנפש האלהית שהיא ראש לכל הגוף, דומה לשדה משובחת המלאה תבואה בְּשֵׁלָה, וכך את מלאה חכמה ודעת, וְדַלַּת רֹאשֵׁךְ – שער ראשך, שהוא רומז על האורות הבוקעים מפנימיות הנפש אל החוץ, כָּאַרְגָּמָן – כמו עולם הכסא המכונה 'ארגמן'. והלא המֶלֶךְ, שהוא המשל לגוף עצמו, המולך על האדם המשול לעיר קטנה, אָסוּר בָּרְהָטִים – הוא קשור ותלוי באותן 'צינורות' היוצאים מהנפש, להשקות במי הדעת והשכל, מי החיים וההרגשה, את כל כוחות הגוף, ובלעדיהם ישאר הכל כאבן דוממת.

(ז) מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים, כלומר, את, האהבה, יפית ונעמת כאשר את בגוף, ויכולה להתענג בתענוגי העולם, ולא לאחר המוות, שבו לא יימצאו דברים אלו.