שיעור 455, ספר תהילים, פרק צד, טז-כ

(טז) מִֽי־יָק֣וּם לִ֭י עִם־מְרֵעִ֑ים מִֽי־יִתְיַצֵּ֥ב לִ֗֝י עִם־פֹּ֥עֲלֵי אָֽוֶן׃

(יז) לוּלֵ֣י יְ֭הוָה עֶזְרָ֣תָה לִּ֑י כִּמְעַ֓ט ׀ שָֽׁכְנָ֖ה דוּמָ֣ה נַפְשִֽׁי׃

(יח) אִם־אָ֭מַרְתִּי מָ֣טָה רַגְלִ֑י חַסְדְּךָ֥ יְ֝הוָ֗ה יִסְעָדֵֽנִי׃

(יט) בְּרֹ֣ב שַׂרְעַפַּ֣י בְּקִרְבִּ֑י תַּ֝נְחוּמֶ֗יךָ יְֽשַׁעַשְׁע֥וּ נַפְשִֽׁי׃

(כ) הַֽ֭יְחָבְרְךָ כִּסֵּ֣א הַוּ֑וֹת יֹצֵ֖ר עָמָ֣ל עֲלֵי־חֹֽק׃

(טז) ואמנם באותו זמן נראה כי אין תקוה לצדיקים, עד אשר נפשי (המוזכרת בפסוק הבא) אומרת לעצמה, מִי יָקוּם לִי – עימי להלחם עִם מְרֵעִים, למנוע מהם מלהזיק לי, מִי יִתְיַצֵּב לִי, להלחם עִם פֹּעֲלֵי אָוֶן.

(יז) והרי בדרך הטבע לא אוכל לנצח אותם, לוּלֵי יְיָ עֶזְרָתָה לִּי – אם לא תבוא לי עזרה ניסית מאת ה', כִּמְעַט התייאשתי מכל רווח והצלה, עד אשר שָׁכְנָה דוּמָה נַפְשִׁי – נפשי שכנה בדממה ובמחשבת יאוש.

(יח) אמנם אִם אָמַרְתִּי מָטָה רַגְלִי, כי היה נדמה לי שכבר התמוטטה רגלי ונפלתי, הרי אז חַסְדְּךָ יְיָ יִסְעָדֵנִי, כי באותו זמן התעוררה מידת החסד לסעוד אותי ולהצילני מאותם מרעים ופועלי און שקמו עלי.

(יט) גם בעת אשר בְּרֹב שַׂרְעַפַּי בְּקִרְבִּי – יתרבו מחשבותי העמוקות לחקור בענין שלוות הרשעים בעולם הזה, אז תַּנְחוּמֶיךָ יְשַׁעַשְׁעוּ נַפְשִׁי.

(כ) והנחמה תהיה בכך שאומר בדעתי, הַיְחָבְרְךָ – וכי יתכן שיתחבר אליך כִּסֵּא הַוּוֹת – כסא שלטונו של הָרֶשַׁע והשבר, ששלטון זה הוא היֹצֵר עָמָל עֲלֵי חֹק – מחוקק חוקים של און ועמל, מחשבות ומעשים רעים, שיתקיימו לדורות הבאים.