שיעור 57, ספר נחמיה, פרק יג, טו-כב

טו בַּיָּמִ֣ים הָהֵ֡מָּה רָאִ֣יתִי בִֽיהוּדָ֣ה ׀ דֹּֽרְכִֽים־גִּתּ֣וֹת ׀ בַּשַּׁבָּ֡ת וּמְבִיאִ֣ים הָֽעֲרֵמ֣וֹת וְֽעֹמְסִ֪ים עַל־הַֽחֲמֹרִ֟ים וְאַף־יַ֜יִן עֲנָבִ֤ים וּתְאֵנִים֙ וְכָל־מַשָּׂ֔א וּמְבִיאִ֥ים יְרֽוּשָׁלִַ֖ם בְּי֣וֹם הַשַּׁבָּ֑ת וָֽאָעִ֕יד בְּי֖וֹם מִכְרָ֥ם צָֽיִד׃ טז וְהַצֹּרִים֙ יָ֣שְׁבוּ בָ֔הּ מְבִיאִ֥ים דָּ֖אג וְכָל־מֶ֑כֶר וּמֽוֹכְרִ֧ים בַּשַּׁבָּ֛ת לִבְנֵ֥י יְהוּדָ֖ה וּבִירֽוּשָׁלִָֽם׃ יז וָֽאָרִ֕יבָה אֵ֖ת חֹרֵ֣י יְהוּדָ֑ה וָאֹֽמְרָ֣ה לָהֶ֗ם מָֽה־הַדָּבָ֨ר הָרָ֤ע הַזֶּה֙ אֲשֶׁ֣ר אַתֶּ֣ם עֹשִׂ֔ים וּֽמְחַלְּלִ֖ים אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּֽת׃ יח הֲל֨וֹא כֹ֤ה עָשׂוּ֙ אֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם וַיָּבֵ֨א אֱלֹהֵ֜ינוּ עָלֵ֗ינוּ אֵ֚ת כָּל־הָֽרָעָ֣ה הַזֹּ֔את וְעַ֖ל הָעִ֣יר הַזֹּ֑את וְאַתֶּ֞ם מֽוֹסִיפִ֤ים חָרוֹן֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל לְחַלֵּ֖ל אֶת־הַשַּׁבָּֽת׃ יט וַיְהִ֡י כַּֽאֲשֶׁ֣ר צָֽלְלוּ֩ שַֽׁעֲרֵ֨י יְרֽוּשָׁלִַ֜ם לִפְנֵ֣י הַשַּׁבָּ֗ת וָאֹֽמְרָה֙ וַיִּסָּֽגְר֣וּ הַדְּלָת֔וֹת וָאֹ֣מְרָ֔ה אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יִפְתָּח֔וּם עַ֖ד אַחַ֣ר הַשַּׁבָּ֑ת וּמִנְּעָרַ֗י הֶֽעֱמַ֨דְתִּי֙ עַל־הַשְּׁעָרִ֔ים לֹֽא־יָב֥וֹא מַשָּׂ֖א בְּי֥וֹם הַשַּׁבָּֽת׃ כ וַיָּלִ֨ינוּ הָרֹֽכְלִ֜ים וּמֹֽכְרֵ֧י כָל־מִמְכָּ֛ר מִח֥וּץ לִירֽוּשָׁלִָ֖ם פַּ֥עַם וּשְׁתָּֽיִם׃ כא וָֽאָעִ֣ידָה בָהֶ֗ם וָאֹֽמְרָ֤ה אֲלֵיהֶם֙ מַדּ֜וּעַ אַתֶּ֤ם לֵנִים֙ נֶ֣גֶד הַֽחוֹמָ֔ה אִם־תִּשְׁנ֕וּ יָ֖ד אֶשְׁלַ֣ח בָּכֶ֑ם מִן־הָעֵ֣ת הַהִ֔יא לֹא־בָ֖אוּ בַּשַּׁבָּֽת׃ כב וָאֹֽמְרָ֣ה לַלְוִיִּ֗ם אֲשֶׁ֨ר יִֽהְי֤וּ מִֽטַּהֲרִים֙ וּבָאִים֙ שֹֽׁמְרִ֣ים הַשְּׁעָרִ֔ים לְקַדֵּ֖שׁ אֶת־י֣וֹם הַשַּׁבָּ֑ת גַּם־זֹאת֙ זָכְרָה־לִּ֣י אֱלֹהַ֔י וְח֥וּסָה עָלַ֖י כְּרֹ֥ב חַסְדֶּֽךָ׃

֍              ֍            ֍

(טו) כשחזר נחמיה לירושלים, ראה דבר נוסף שנפרץ בזמן שלא היה בירושלים, בַּיָּמִים הָהֵמָּה, רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹּרְכִים גִּתּוֹת – סוחטים את הענבים בגת בַּשַּׁבָּת, שזהו חילול שבת מהתורה, שיש בו עונש סקילה, וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת, וְעֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים, שיש בזה איסור שביתת בהמה, שאסרה התורה לעשות מלאכה בשבת גם על ידי בעלי חיים השייכים לאדם, וְאַף יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים, וְכָל מַשָּׂא, וּמְבִיאִים את סחורתם אל יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד – ובאותו יום שקבעו להם ליום השוק, לקנות מזון וצידה, שהוא יום השבת, הזהיר אותם נחמיה שלא יעשו כן, ולא ימכרו דבר ביום השבת.

(טז) כיון שעל ידי אזהרתו של נחמיה נמנעו היהודים מלמכור דברים ביום השבת, וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ – הגויים מצור היו באים למקום השוק בירושלים, מְבִיאִים דָּאג [-דגים] וְכָל מֶכֶר, וּמוֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם, והיו היהודים קונים מהם, כיון שאיסור מקח וממכר בשבת הוא מדרבנן, והיו מזלזלים באיסור זה.

(יז) וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה – רבתי על כך עם שרי יהודה, וָאֹמְרָה לָהֶם, מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים, שאתם מניחים לגויים לבוא ולמכור את סחורתם בשבת, וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת.

(יח) הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם בזמן בית המקדש הראשון, וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת, שנחרב בית המקדש, וְעַל הָעִיר הַזֹּאת, שנחרבה גם היא, וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל, לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת.

(יט) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלְלוּ – נטו צללי ערב בשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי כניסת הַשַּׁבָּת, וָאֹמְרָה – ציויתי על כך, וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת, וָאֹמְרָה – ציותי עוד אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת בפני הגויים המביאים סחורה למכור בירושלים, וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים, וציותי אותם שישמרו שלֹא יָבוֹא מַשָּׂא אל העיר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת.

(כ) וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם, כדי שיושבי העיר ייצאו אליהם בחשאי ויקנו מהם דברים קטנים, וכך נהגו פַּעַם וּשְׁתָּיִם.

(כא) וָאָעִידָה בָהֶם – הזהרתי את הסוחרים הגויים, וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם, מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה, אִם תִּשְׁנוּ – אם תחזרו על כך, לשהות סמוך לחומות ירושלים ביום השבת, יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם להעניש אתכם, ומִן הָעֵת הַהִיא לֹא בָאוּ הסוחרים בַּשַּׁבָּת.

(כב) וָאֹמְרָה – ציויתי לַלְוִיִּם, אֲשֶׁר יִהְיוּ מִטַּהֲרִים, וּבָאִים ושֹׁמְרִים הַשְּׁעָרִים, לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת, כי כבוד השבת הוא שהלויים יהיו שומרי שערי ירושלים, כיון שהם טהורים יותר ונזהרים מכל דבר רע, והם ישגיחו יותר על קדושת השבת, גַּם זֹאת זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי, וְחוּסָה עָלַי כְּרֹב חַסְדֶּךָ.