שיעור 83, ספר שופטים, פרק כ, יב-כא

יב וַֽיִּשְׁלְח֞וּ שִׁבְטֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ אֲנָשִׁ֔ים בְּכָל־שִׁבְטֵ֥י בִנְיָמִ֖ן לֵאמֹ֑ר מָ֚ה הָֽרָעָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֥ר נִֽהְיְתָ֖ה בָּכֶֽם׃ יג וְעַתָּ֡ה תְּנוּ֩ אֶת־הָֽאֲנָשִׁ֨ים בְּנֵֽי־בְלִיַּ֜עַל אֲשֶׁ֤ר בַּגִּבְעָה֙ וּנְמִיתֵ֔ם וּנְבַֽעֲרָ֥ה רָעָ֖ה מִיִּשְׂרָאֵ֑ל וְלֹ֤א אָבוּ֙ בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֔ן לִשְׁמֹ֕עַ בְּק֖וֹל אֲחֵיהֶ֥ם בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵֽל׃ יד וַיֵּאָֽסְפ֧וּ בְנֵֽי־בִנְיָמִ֛ן מִן־הֶֽעָרִ֖ים הַגִּבְעָ֑תָה לָצֵ֥את לַמִּלְחָמָ֖ה עִם־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ טו וַיִּתְפָּֽקְדוּ֩ בְנֵ֨י בִנְיָמִ֜ן בַּיּ֤וֹם הַהוּא֙ מֵהֶ֣עָרִ֔ים עֶשְׂרִ֨ים וְשִׁשָּׁ֥ה אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ שֹׁ֣לֵֽף חָ֑רֶב לְ֠בַד מִיֹּֽשְׁבֵ֤י הַגִּבְעָה֙ הִתְפָּ֣קְד֔וּ שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת אִ֥ישׁ בָּחֽוּר׃ טז מִכֹּ֣ל ׀ הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה שְׁבַ֤ע מֵאוֹת֙ אִ֣ישׁ בָּח֔וּר אִטֵּ֖ר יַד־יְמִינ֑וֹ כָּל־זֶ֗ה קֹלֵ֧עַ בָּאֶ֛בֶן אֶל־הַֽשַּׂעֲרָ֖ה וְלֹ֥א יַֽחֲטִֽא׃ יז וְאִ֨ישׁ יִשְׂרָאֵ֜ל הִתְפָּֽקְד֗וּ לְבַד֙ מִבִּנְיָמִ֔ן אַרְבַּ֨ע מֵא֥וֹת אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ שֹׁ֣לֵֽף חָ֑רֶב כָּל־זֶ֖ה אִ֥ישׁ מִלְחָמָֽה׃ יח וַיָּקֻ֜מוּ וַיַּֽעֲל֣וּ בֵֽית־אֵל֮ וַיִּשְׁאֲל֣וּ בֵֽאלֹהִים֒ וַיֹּֽאמְרוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִ֚י יַֽעֲלֶה־לָּ֣נוּ בַתְּחִלָּ֔ה לַמִּלְחָמָ֖ה עִם־בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן וַיֹּ֥אמֶר ה֖' יְהוּדָ֥ה בַתְּחִלָּֽה׃ יט וַיָּק֥וּמוּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בַּבֹּ֑קֶר וַיַּֽחֲנ֖וּ עַל־הַגִּבְעָֽה׃ כ וַיֵּצֵא֙ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל לַמִּלְחָמָ֖ה עִם־בִּנְיָמִ֑ן וַיַּֽעַרְכ֨וּ אִתָּ֧ם אִֽישׁ־יִשְׂרָאֵ֛ל מִלְחָמָ֖ה אֶל־הַגִּבְעָֽה׃ כא וַיֵּֽצְא֥וּ בְנֵֽי־בִנְיָמִ֖ן מִן־הַגִּבְעָ֑ה וַיַּשְׁחִ֨יתוּ בְיִשְׂרָאֵ֜ל בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא שְׁנַ֨יִם וְעֶשְׂרִ֥ים אֶ֛לֶף אִ֖ישׁ אָֽרְצָה׃

֍           ֍            ֍

(יב) אמנם קודם שייצאו להלחם עם אנשי הגבעה, רצו ישראל לפתוח לשלום, ולגרום לכך שאנשי שבט בנימין עצמם יעשו דין בחוטאים, וַיִּשְׁלְחוּ שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֲנָשִׁים בְּכָל שִׁבְטֵי בִנְיָמִן, לֵאמֹר, מָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר נִהְיְתָה בָּכֶם – ביניכם, וכיון שהיתה הרעה בתוככם הרי מוטל עליכם עיקר הדבר להעניש את החוטאים.

(יג) וְעַתָּה, כדי להסיר את האחריות ממכם אל כל ישראל, תְּנוּ אֶת הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל אֲשֶׁר בַּגִּבְעָה, ובזה יימסר דינם לכלל ישראל, וּנְמִיתֵם, וּנְבַעֲרָה את הרָעָה מִיִּשְׂרָאֵל. וְלֹא אָבוּ בְּנֵי בִנְיָמִן לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל אֲחֵיהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

(יד) ולא זו בלבד שלא הסכימו בני בנימין להסגיר את החוטאים אל ישראל, אלא הוסיפו והתקבצו כולם למלחמה בישראל, וַיֵּאָסְפוּ בְנֵי בִנְיָמִן מִן הֶעָרִים שלהם הַגִּבְעָתָה – אל מקום הגבעה, לָצֵאת לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

(טו) וַיִּתְפָּקְדוּ בְנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא, מֵהֶעָרִים היו עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב, לְבַד מִיֹּשְׁבֵי הַגִּבְעָה עצמם, שהִתְפָּקְדוּ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר.

(טז) מִכֹּל הָעָם הַזֶּה של בנימין היו שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר, אִטֵּר יַד יְמִינוֹ – המשתמש ביד שמאל, כָּל זֶה קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אפילו אֶל הַשַּׂעֲרָה, וְלֹא יַחֲטִא.

(יז) וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הִתְפָּקְדוּ להכין עצמם גם כן למלחמה, והיו בהם לְבַד מִבִּנְיָמִן אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב, כי קיימו את דבריהם שלא ילך איש לביתו, ונשארו כולם, כָּל זֶה אִישׁ מִלְחָמָה.

(יח) וַיָּקֻמוּ וַיַּעֲלוּ בֵית אֵל, וַיִּשְׁאֲלוּ בֵאלֹהִים – באורים ותומים, וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בשאלתם לפני ה', מִי יַעֲלֶה לָּנוּ בַתְּחִלָּה לַמִּלְחָמָה עִם בְּנֵי בִנְיָמִן, ולא היתה זו שאלה הנשאלת כראוי, כי היה להם לשאול האם ייצאו למלחמה והאם ינצחו, ואילו הם סמכו על כוחם ומספרם הרב, ורק שאלו מי יעלה ראשון, וגם לא שאלו באופן הראוי, כי השאלה באורים ותומים צריכה להיות על ידי הכהן הגדול, ולפני ארון הברית, והם לא עשו כן, וַיֹּאמֶר ה', יְהוּדָה בַתְּחִלָּה, כלומר, בכל דבר ראוי ששבט יהודה יהיה בראש, אך לא היה בזה תשובה מיוחדת לענין המלחמה, ולא אמר להם ה' שאכן יעלו למלחמה, וגם לא אמר להם שינצחו בה.

(יט) וַיָּקוּמוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲנוּ עַל הַגִּבְעָה.

(כ) וַיֵּצֵא אִישׁ יִשְׂרָאֵל לַמִּלְחָמָה עִם בִּנְיָמִן, וַיַּעַרְכוּ אִתָּם אִישׁ יִשְׂרָאֵל מִלְחָמָה אֶל הַגִּבְעָה.

(כא) וַיֵּצְאוּ בְנֵי בִנְיָמִן מִן הַגִּבְעָה, והתגברו על שאר שבטי ישראל, וַיַּשְׁחִיתוּ בְיִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא שְׁנַיִם וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ אָרְצָה.