והם הדברים שיש לנו ללמוד מדברי הנביא בפסוקים אלו
֍ ֍ ֍
יג. להודיע שגיבורי דוד היו כולם אנשים חכמים גם בחכמת התורה, ולכן דבקה בהם השגחת ה', וללמדנו זאת תיאר הכתוב את עדינו העצני שהיה יושב בשבת תחכמוני, ובניהו בן יהוידע שהיה מופלא שבסנהדרין, והיו בהם ה'כרתי והפלתי', שהם הסנהדרין. ולכן כשתיאר את חשיבותם אמר 'מן השלשה הכי נכבד', ולא אמר 'הכי חזק' או 'הכי תקיף', אלא תיארו בנכבדות מצד מעלתו, ולכן הצליחו גם בגבורתם.
יד. ללמדנו שאין ראוי לאדם להוציא הוצאה גדולה וחשובה יותר מהמטרה שלשמה הוא מוציאה, ולמשל, אדם שאיבד פרוטה, לא יוציא שתי פרוטות כדי למצוא את אותה פרוטה. ולכן כאשר התאווה דוד למים שבבור בית לחם, וסיכנו עצמם שלשת הגיבורים להביא לו את המים, לא הסכים דוד לשתותם. והגם שאמר בתחילה שרצונו לשתות מים אלו, לא התכוון שאכן יעשו זאת, אלא דרך גוזמא, וכמו שנאמר 'מי יתן לי אבר כיונה', אף שבודאי לא יקרה כן. אך הסכים דוד להשתמש בהם לנסכים לפני ה', לרמז כי רק לצורך עבודת ה' ראוי לאדם לסכן את עצמו, כמו שנאמר 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך'.
טו. ללמדנו בענין המצוות, שאף על פי שלא נאמרה בתורה בפירוש מצוות ניסוך המים, יש ללמוד מכאן שיש מצוה כזו, כי לולא זאת לא היה דוד מנסך את המים לפני ה', וכמו שאין אדם שיביא קרבן מהצבי לה', כיון שאין זה כלל ממין הקרבנות, כך לא היה דוד מנסך לפני ה' דבר שאין בו מצוה כלל, ומכאן יש סמך גדול לדברי חז"ל שיש מצוה לנסך מים בבית המקדש בחג הסוכות.
טז. להודיענו כי כאשר ישראל חוטאים, גורם הדבר למלך לעשות דבר שאינו ראוי, כדי לגרום להם רעה, ולכן נאמר 'ויוסף אף ה' לחרות בישראל, ויסת את דוד בהם' וגו', וכמו שמחמת חטא העם ימלוך עליהם מלך רע, כך מחמת חטאיהם תקרה תקלה בשגגה גם למלך טוב וצדיק. שהרי דוד לא עשה כן במרד ובמעל, אלא בשגגה, ולולא חטאם של ישראל לא היה ראוי שיקרה לו דבר זה כלל, ותיכף כשהרגיש בדבר התחרט וביקש מה' מחילה.
יז. ללמדנו כי כאשר מוכרח האדם להסכים לדבר רע, יבחר ברע במיעוטו, או בדבר שקל יותר לקחת עצה כנגדו, ולכן בחר דוד שתהיה מגיפה בארץ, ונשען על רחמי ה' [ואמנם גם הרעב הוא ביד ה', אך יש עמו גם השחתת יבול הארץ על ידי האויבים, ולרעב כזה היתה כוונת ה'].
