מסכת בבא בתרא, חזרה, פרק ט

פרק ט, משנה א: אדם שמת והניח בנים ובנות, אם היו לו נכסים רבים, שאף לאחר שתקבלנה הבנות את מזונותיהן כדין תנאי כתובה, ישאר ממון לבנים, אזי הבנים יורשים והבנות ניזונות. אך אם הנכסים מועטים, נותנים אותם למזונות הבנות, ואין הבנים יורשים דבר, ואינם מקבלים אפילו מזונות. אמנם לדעת אדמון ורבן שמעון בן גמליאל באופן כזה הבנים והבנות ניזונים יחד עד שיכלו הנכסים.

משנה ב: אדם שמת והניח בנים ובנות וטומטום, מקבל הטומטום תמיד כפי החלק המועט, כיון שהמוציא מחבירו עליו הראיה, ולכן אם הנכסים מרובים, דוחים אותו הזכרים להיות ניזון כבת. ואם הנכסים מועטים, דוחות אותו הבנות שלא לירש כלום, כמו הבנים.

האומר לפני מותו שאם תלד אשתו זכר יטול מנה, או נקבה תטול מאתים, דבריו קיימים. ואם אמר שאם תלד זכר יטול מנה ואם נקבה מאתים, וילדה בן ובת, הבן נוטל מנה והבת מאתים. ואם ילדה טומטום, אינו נוטל כלום. ואם אמר 'כל מה שתלד אשתי יטול', אף אם ילדה טומטום, נוטל. ואם הוא היורש היחיד, יורש לעולם את הכל.

משנה ג: אדם שמת והניח בנים גדולים וקטנים, והתעסקו הגדולים בנכסים להשביחם, השבח מתחלק בין כל היורשים, ואף הקטנים. אך אם אמרו הגדולים לבית דין שרצונם לחלוק ולהשביח לעצמם, אף שבית דין לא חלקו עבורם, השבח לעצמם. וכן אשה שהתאלמנה והיא יורשת את בעלה מחמת קורבה, והשביחה את הנכסים, כל היורשות חולקות בשבח. ואם אמרה לבית דין שרצונה לחלוק ולהשביח לעצמה, השבח לעצמה.

משנה ד: אחים שירשו את אביהם ועדיין לא חלקו בנכסים, ואחד מהאחים נבחר לעבודת המלך מחמת אביהם, הרווח מכך מתחלק בין כולם. ואם חלה אחד האחים מחמת פשיעתו, והוציא הוצאות להתרפא, אין האחים מפסידים מהוצאות אלו, אלא הם על חשבונו בלבד.

אחים שעשו שושבינות בחיי האב, ולאחר מיתתו החזירו להם בתמורה מתנות וכדומה, הרי כל האחים חולקים בכך, כיון ששושבינות נחשבת כהלואה. אך אם נתנו סתם מתנות בחיי האב, ועתה החזירו להם מתנות דומות, הרי זה לעצמם, כיון שאינם אלא כגמילות חסדים.

משנה ה: השולח מתנות לכלתו לאחר הקדושין לבית חמיו, אפילו שלח מתנות בשווי מאה מנה, ואכל סעודת חתן בשווי דינר אחד, הרי מחל על המתנות גם אם התגרשו או שמת אחד מהם. אך אם לא אכל סעודת חתן אפילו בדינר, לא מחל, ואם התבטלו הנישואין מאיזה טעם, מחזירים לו את המתנות.

אם שלח מתנות ופירש שזהו בתנאי שיחזרו עמה לביתו לאחר שישא אותה, והתבטלו הנשואין, מחזירים לו את המתנות. ואם היו אלו מתנות מועטות ולא התנה כן, אנו אומרים שנשלחו כדי שתשתמש בהם בבית אביה, ואינם חוזרים גם אם בסוף לא נישאו.

משנה ו: אדם הנוטה למות, שכתב את נכסיו לאחרים, והשאיר לעצמו חפץ או קרקע, הרי זה סימן שחשב על כך שיתכן שלא ימות, ואף על פי כן נתן את מתנותיו, ולכן גם אם הבריא, מתנותיו קיימות. אבל אם לא השאיר לעצמו כלום הרי זה סימן שנתן את המתנות רק מפני שחשב שבודאי ימות, ולכן אם הבריא, מתנותיו בטלות.

שטר מתנה על כל הנכסים שלא כתוב בו שניתן מחמת חולי, וכעת טוען הנותן שהיה שכיב מרע, וכיון שהבריא התבטלה המתנה, והמקבלים טוענים שהיה בריא בעת נתינת המתנה, לרבי מאיר עליו להביא ראיה, ולחכמים עליהם להביא ראיה לדבריהם, שהמוציא מחבירו עליו הראיה.

משנה ז: המחלק את נכסיו בחייו, לדעת רבי אליעזר אין חילוק בין בריא לחולה, תמיד יש צורך בקנין המתאים, בקרקע היינו כסף שטר או חזקה, ובמטלטלין היינו משיכה. ולדעת חכמים אם הנותן הוא חולה מסוכן, בחול צריך קנין, ובשבת דבריו קיימים גם ללא קנין, כיון שאי אפשר לכתוב וחששו חכמים שתיטרף דעתו בחוליו. ולדעת רבי יהושע דבריו קיימים ללא קנין בין בחול ובין בשבת.

לדעת חכמים יכול אדם לזכות בחפץ עבור קטן, אבל לא לגדול. ולדעת רבי יהושע זוכים בין לקטן ובין לגדול.

משנה ח: אדם שהיה עם אביו [או מוריש אחר] בבית אחד, ונפל עליהם הבית ומתו, והנושים בבנו טוענים שהאב מת תחילה והבן ירשו, ורצונם לגבות את חובותיהם מנכסי האב, שלדבריהם עברו לרשות הבן קודם מותו. ויורשי האב טוענים שהבן מת לפני האב ולא ירשו כלל, לדעת בית שמאי חולקים בנכסים, ולבית הלל נשארים הנכסים בחזקת יורשי האב.

משנה ט: היה האדם עם אשתו בבית אחד, ונפל עליהם הבית ולא ידוע מי מת קודם, יורשי הבעל טוענים שהאשה מתה תחילה, והבעל ירשה ואחר כך מת בעצמו, וממילא הם יורשים את נכסי האשה. ויורשי האשה טוענים שהבעל מת תחילה, וממילא נשארו נכסיה בחזקתה והם יורשים אותה. לדעת בית שמאי יחלקו היורשים בנכסים, ולדעת בית הלל נכסי צאו ברזל נשארים בחזקתם [ולא התבאר בחזקת מי, ולכן להלכה יחלוקו], חיובי הכתובה נשארים בחזקת יורשי הבעל, שאין ידוע אם חל עליו חיוב זה, ונכסי מילוג בחזקת יורשי האשה.

משנה י: אלמנה ובנה היחיד שהיו בבית אחד, ומתו שניהם, ויורשי הבן טוענים שהאם מתה תחילה והורישה לו את הנכסים, ויורשי האשה טוענים שהבן מת תחילה ונשארו הנכסים בחזקתה, לדעת תנא קמא אין מחלוקת בדבר בין בית שמאי לבין בית הלל, ולדברי הכל יחלקו בנכסים. ואילו לדעת רבי עקיבא נשארים הנכסים בחזקת יורשי האם.