מסכת בבא בתרא, חזרה, פרק י

פרק י, משנה א: שטר רגיל, עדיו חותמים בתוכו, בתחתית נוסח השטר. שטר 'מקושר', עדיו חותמים על הכפלים מבחוץ, בצד שכנגד מקום הכתב, ואם שינו העדים וחתמו במקום שאינו ראוי, השטר פסול. ולדעת רבי חנינא בן גמליאל גם שטר מקושר שחתמו עדיו בתוכו כשר, כיון שניתן לפתוח את כפליו וקשריו, ויהא זה שטר פשוט. האומר לשלוחו שיכתוב לו שטר פשוט או שאמר לו שיכתוב לו שטר מקושר, ושינה השליח מדעתו וכתב עבורו שטר אחר, לדעת תנא קמא השטר פסול, ולרבן שמעון בן גמליאל אם היה זה מקום שנוהגים בו בכתיבת שני סוגי השטרות, אין כאן הקפדה מצד המשלח, והשטר כשר.

משנה ב: בשטר פשוט חותמים שני עדים, ואם חתם בו אחד, פסול. אך בשטר מקושר יש צורך בשלש חתימות לכל הפחות, ואם חתמו בו רק שנים, פסול.

שטר חוב שיש בו לשונות סותרות במשפט אחד, כגון שכתב על סכום מסוים שהוא שוה כסכום אחר במטבעות שונות, ובאמת יש הבדל ביניהם, בין אם פתח בסכום גדול וסיים בסכום קטן, או להיפך, הולכים אחר הסכום הקטן שביניהם. ואם נכתב בו מין מטבע בלשון רבים, ונמחק הסכום המיותר, נותן לו רק שנים. אמנם אם יש סתירה בלשונות שבשטר בין תחילת הנוסח לבין סוף הנוסח, שם כופלים את הדברים, הולכים אחר הלשון שכתובה בסיום, ומניחים שחזר בו תוך כדי כתיבת השטר. והטעם שכותבים את העליון הוא למקרה שימחק חלק מהכתב שבחלק התחתון, שאז ניתן ללמוד מהעליון.

משנה ג: מותר לכתוב לאיש גט לגרש בו את אשתו, הגם שאין אשתו עמו, כיון שיכול הוא לגרשה גם בעל כרחה. וכן כותבים 'שובר' על פרעון הכתובה לאשה, אף שאין בעלה עמה, ותתן לו את השובר כשישלם לה את סכום כתובתה. ודינים אלו הם בתנאי שהוא מכיר את הבעל והאשה, כדי שלא יכתוב גט לאדם שאינו מכירו, והלה יתננו בתורת גירושין לאשתו של אדם זר, וכן שלא יכתוב שובר לאשה שאינו מכיר, והיא תתננו בתורת שובר לבעלה של אשה אחרת.

כמו כן כותבים שטר חוב ללוה ללא המלוה, כיון שהשטר מחייב אותו, והוא יתננו למלוה לאחר קבלת סכום ההלואה. אבל אין כותבים שטר למלוה ללא הלוה, שהרי השטר מחייב את הלוה, שלא מדעתו. וכשכותבים שטר חוב על הלואה, הלוה נותן את שכר הסופר.

מותר לכתוב שטר מכירה למוכר עבור לוקח מסוים, הגם שאין הלוקח לפנינו. אך אין כותבים שטר ללוקח שלא בפני המלוה, שמא אין הדבר אמת. וכשכותבים שטר מכירה, הלוקח הוא שנותן את שכר הסופר.

משנה ד: שטרות אירוסין, בהם כותבים כמה נותן כל אחד מהצדדים, וכתובת אשה, אין כותבים אלא מדעת שני הצדדים, כיון שיש בהם חיובים שונים המוטלים על כל אחד מהצדדים. והחתן הוא שנותן את השכר של כתיבת שטרות אלו.

שטרות אריסות או קבלנות על קרקע, נכתבים רק מדעת בעל הקרקע והאריס או הקבלן, כיון שיש בשטרות אלו חיובים המוטלים על שניהם, והמקבל את הקרקע בקבלנות או באריסות הוא שנותן את שכר הסופר.

שטרות בירורין, בהם נכתב מי הדיינים שבררו שני הצדדים בדין תורה, וכן שטרות שכותבים בהם הדיינים את טענות הצדדים, וכל שטר מעשה בית דין, נכתבים רק מדעת שני הצדדים, ושניהם נותנים את שכר הסופר.

לדעת תנא קמא יכול אחד הצדדים לומר שיכתבו רק שטר אחד, שיהיה ביד חבירו, וכשירצה לעיין בו יבקש רשות מחבירו. אמנם לרבן שמעון בן גמליאל אינו יכול לומר כן אם חבירו אינו מסכים, כיון שיכול הלה לומר שאינו רוצה שום עסק עימו, וכותבים שני שטרות.

משנה ה: לוה שפרע חלק מהחוב, ונתן את השטר ביד אדם שלישי, ואמר הלוה לאותו אדם שאם לא יפרע את כל החוב עד תאריך מסוים יוכל להחזיר את השטר למלוה, שיגבה בו את כל הסכום הכתוב בו, והגיע אותו זמן ולא פרעו, לרבי יוסי יתן אותו אדם את השטר למלוה, כפי שסוכם. ולרבי יהודה לא יתננו למלוה, כיון שהתחייבות זו של הלוה אינה אלא אסמכתא, שסמך בדעתו על כך שבודאי יפרע עד אותו זמן.

משנה ו: מי ששטר חובו נמחק, מביא עדים שראו את הכתוב בו, וכותבים לו בית דין שטר חדש, וכותבים בשטר החדש את שמות העדים שהעידו על המחיקה. מי שפרע חלק מחובו, לרבי יהודה כותב לו המלוה שטר חדש על הסכום שנשאר, ולרבי יוסי כותב לו המלוה שובר על הפרעון, והשטר המקורי נשאר ביד המלוה.

משנה ז: שני אחים שירשו מאביהם מרחץ או בית הבד העשויים להשכרה, הרי הם משכירים אותם ומתחלקים ברווח. אך אם עשאן האב לשימושו העצמי, גם האחים משתמשים בהם, ואפילו אם אחד מהם עני ואין לו שימוש בדברים אלו.

שני בני אדם הגרים בעיר אחת, ושמותיהם שווים, אינם יכולים להוציא שטר חוב זה על זה, ואין אדם אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב. אם לוה אדם אחד משניהם, ויש לו שובר על שם אחד מהם, שניהם אינם יכולים לגבות ממנו. וכיצד יעשו – יכתבו בשטרות שלשה דורות, או סימן אחר, או 'כהן'.

אדם האומר לבנו לפני מותו שאחד משטרותיו על אחרים פרוע הוא, אין הבן יכול לגבות בשום שטר, מחשש שמא הוא הפרוע. אמנם אם יש לוה אחד שיש לו שני שטרות חוב, יכול הבן לגבות את הקטן מביניהם, שסכום זה בודאי אינו פרוע.

המלוה ממון לחבירו, ויש לו ערב על החוב, עליו לתבוע תחילה את הלוה, ואם אין ללוה ממון, גובה מהערב. אך אם המלוה בתחילה שיוכל לגבות ממי שירצה, יכול לגבות מהערב לפני שתבע את הלוה. ולדעת רבן שמעון בן גמליאל אפילו באופן זה, אם יש נכסים ללוה, עליו לתובעו תחילה. ועוד אמר רשב"ג, שאם נעשה אדם ערב לכתובת אשה, ובעלה מגרשה, ואין לו ממון לשלם את כתובתה, לא ישלם הערב עד שידיר הבעל את אשתו שלא תהנה ממנו, מחשש שהם עושים קנוניא על הערב, שישלם לאשה את דמי הכתובה, ויחזור הבעל וישאנה.

משנה ח: המלוה לחבירו בשטר שיש בו עדים, גובה את חובו גם מקרקעות שמכר הלוה לאחרים, אם אכן מכרם לאחר ההלואה, ואפילו שלא כתב בפירוש בשטר שיוכל לעשות כן. אך המלוה לחבירו בעדים ללא שטר, או בשטר הכתוב בכתב יד הלוה וללא עדים, גובה רק מנכסים הנמצאים עתה, בשעת הגבייה, ביד הלוה.

ערב שחתם את ערבותו לאחר חתימות העדים על ההלואה עצמה, לדעת רבי ישמעאל הרי הוא כערב שאין עליו עדים, וגובה המלוה רק מנכסים שביד הערב עצמו, ולא מנכסים שמכר. ולדעת שמעון בן ננס אין המלוה גובה כלל מערב שחתם לאחר חתימות העדים על ההלואה עצמה, כיון שלא היתה ההלוואה על סמך הערבות. ורק אם אמר הערב למלוה קודם ההלואה 'הלוהו, ואני נותן לך', חייב הערב לשלם את החוב.

הדרן עלך מסכת בבא בתרא