מסכת גיטין, פרק ג, שיעור 27

גמרא

שנינו במשנה, 'והיוצא ליהרג, נותנים עליהן חומרי חיים וחומרי מתים'. תַּנְיָא – שנינו בברייתא, שָׁמַע מִבֵּית דִּין של [יִשְׂרָאֵל] שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים אִישׁ פְּלוֹנִי מֵת, או אִישׁ פְּלוֹנִי נֶהֱרַג בבית דין, יַשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ על פי דברים אלו, אבל אם שמע מִקּוֹמָנְטְרִיסִין – בתי דין שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, שהיו אומרים אִישׁ פְּלוֹנִי מֵת או אִישׁ פְּלוֹנִי נֶהֱרַג על ידם, לֹא יַשִּׂיאוּ אֶת אִשְׁתּוֹ על פי דבריהם, כיון שיתכן שהם משקרים. וְאַף עַל גַּב דְּקַיְימָא לָן – והגם שמקובל בידינו דְּכָל גוי המֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ, הֵימוֹנֵי מְהֵימָן – יש להאמינו לגבי עדות של התרת אשה, ולכן גוי המעיד לפי תומו על אדם מישראל שנהרג או מת, מקבלים את עדותו ומתירים את אשתו להנשא, הָנֵי מִילֵּי בְּמִילְּתָא דְּלָא שַׁיָּיךְ בָּהּ – דין זה הוא רק בדברים שאינם נוגעים אליו ואין לגוי סיבה לשקר בהם, אֲבָל בְּמִילְּתָא דְּשַׁיָּיךְ בָּהּ – אך בדבר הנוגע לגוי, עֲבִידֵי לְאַחְזוֹקֵי שִׁקְרַייהוּ – עשויים הם לשקר כדי להחזיק בשקריהם, דִּכְתִיב (תהילים קמד ח) 'אֲשֶׁר פִּיהֶם דִּבֵּר שָׁוְא וְגוֹ' וִימִינָם יְמִין שָׁקֶר', וכיון שיש לגויים רצון לשבח ולחזק את בתי דיניהם, ורוצים להתפאר בכך שהם מענישים אנשים והורגים אותם, יתכן שישקר הגוי ויאמר שנהרג אדם פלוני, הגם שבאמת לא נהרג, ולכן לא ניתן לסמוך על דבריהם, ואין מתירים את אשתו להנשא.

משנה

הַמֵּבִיא גֵּט מהבעל לאשה בְּתוך אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, מעיר אחת לעיר אחרת, שבאופן זה אין השליח צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם, וְחָלָה השליח, הֲרֵי זֶה מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד שליח אַחֵר, ובגמרא יבואר החידוש וטעם בדין זה. וְאִם אָמַר לוֹ הבעל לשליח, בשעה שאתה נותן לה את הגט טוֹל לִי [-עבורי] מִמֶּנָּה חֵפֶץ פְּלוֹנִי, לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד אַחֵר – אין השליח רשאי למנות שליח אחר שיוליך את הגט לאשה, כיון שאותו שליח שני יצטרך ליטול ממנה את החפץ של הבעל, ויתכן שֶׁאֵין רְצוֹנוֹ של הבעל שֶׁיְּהֵא פִּקְדּוֹנוֹ בְּיַד אַחֵר.

גמרא

שנינו במשנה, 'המביא גט בארץ ישראל, וחלה, הרי זה משלחו ביד אחר'. אָמַר רַב כַּהֲנָא, 'חָלָה' תְּנָן – משנתנו עוסקת דוקא באופן שחלה השליח. תמהה על כך הגמרא, פְּשִׁיטָא – פשוט שכך הוא הדבר, דְּהרי חָלָה תְּנָן – שנינו בפירוש במשנה שמדובר באופן שחלה השליח, ומה הוסיף רב כהנא בדבריו. ומתרצת, מַהוּ דְּתֵימָא – יכול היית לסבור ולומר, שבאמת הוּא הַדִּין דְּאַף עַל גַּב דְּלָא חָלָה – דין זה הוא גם באופן שלא חלה השליח, שיכול הוא למנות שליח אחר, וְהַאי דְּקָתָּנֵי – והטעם שנקטה המשנה אופן של 'חָלָה', אוֹרְחָא דְּמִילְּתָא קָתָּנֵי – היינו רק כיון שבדרך כלל זו הסיבה שהשליח ימנה שליח אחר, אך אין זה בדווקא, והוא הדין כשלא חלה, קָא מַשְׁמָע לָן – השמיענו רב כהנא בדבריו, דלשון 'חָלָה' שבמשנה היא בדַּוְקָא, ואם לא חלה אינו יכול לשלוח את הגט ביד שליח אחר.

הגמרא כאן הביאה ברייתא, שכך שנינו בה, 'הולך גט זה לאשתי, הרי זה משלחו ביד אחר. את הולך גט זה לאשתי, הרי זה לא ישלחנו ביד אחר. רבן שמעון בן גמליאל אומר, בין כך ובין כך אין השליח עושה שליח'. מביא הרי"ף את דעות הפוסקים בענין זה: יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שיש חילוק בין אופני מינוי השליח הראשון, שאם אמר הבעל לשליח 'הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי', אם רצה השליח, הרי הוא מְשַׁלְּחוֹ בְּיַד שליח אַחֵר, וְאַף עַל גַּב דְּלָא חָלָה. אבל אם אמר הבעל לשליח הראשון 'אַתְּ הוֹלֵךְ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי', הרי משמעות לשונו היא שדוקא הוא יביא את הגט לאשתו, ולכן לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד שליח אַחֵר, אֶלָּא אִם חָלָה, כְּשיטת רַבָּנָן דִּבְּרַיְיתָא. וְיֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר, אֲפִילּוּ אם אמר הבעל לשליח 'הוֹלֵךְ גֵט זֶה לְאִשְׁתִּי', לֹא יְשַׁלְּחֶנּוּ בְּיַד שליח אַחֵר, אֶלָּא רק אִם חָלָה אוֹ נֶאֶנַס, כְּשיטת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל שבברייתא, האומר ש'בין כך ובין כך אין השליח עושה שליח', והטעם שפסקו כדבריו, דְּמַסְקָנָא – כיון שהסיקה הגמרא בסוגייתנו דִּסְתָם מַתְנִיתִין כְּוָתֵיהּ – שסתימת משנתנו, שאינה מחלקת בין אופן שאמר 'הולך' לבין אופן שאמר 'את הולך' היא כשיטת רבן שמעון בן גמליאל, שבכל אופן שלא חלה השליח אינו רשאי למנות שליח אחר במקומו, וְלָא אִכְפַּת לָן בְּמַחֲלוֹקֶת דִּבְּרַיְיתָא – ולא אכפת לנו במה שבברייתא נחלקו חכמים המרובים על רבן שמעון בן גמליאל, מאחר והלכה כסתם משנה. וְכֵן הַדַּעַת נוֹטָה.