מסכת גיטין, פרק ג, שיעור 31

הגמרא דנה עתה באדם שנתן לאשתו גט על תנאי, ומחמת אונס לא קיים את התנאי: הַהוּא דְּאָמַר לְהוּ – מעשה באדם שכתב ונתן גט לאשתו, אך אמר לעדים שיהא תנאי בגט זה, אִי לָא אֲתִינָא עַד תְּלָתִין יוֹמִין – אם לא אבוא לכאן מעתה ועד שלשים יום, לֶיהֱוֵי גִּיטָּא – יהא זה גט. וְאָתָא – ובסוף אותם שלשים יום, כשעדיין היה יכול לקיים את תנאו ולבטל את הגט, בא אותו אדם לנהר שלפני עירו, וּפַסְקֵיהּ מַבְרָא – והפסיקו מַעֲבָר המים, שלא מצא ספינה שתעביר אותו את הנהר, וְאָמַר לעדים העומדים מעבר לנהר, חֲזוּ דַּאֲתַאי חָזוּ דַּאֲתַאי – רְאוּ שבאתי, רְאוּ שבאתי, כי מצידו היה יכול לקיים את התנאי ולבוא לעיר ולבטל בכך את הגט, אך מחמת אונס, שלא מצא ספינה, לא היה יכול להגיע בפועל. אָמַר שְׁמוּאֵל בנידון זה, לֹא שְׁמֵיהּ מַתְיָא – אין זו נחשבת 'ביאה', שהרי בפועל לא בא לעיר, ואף על פי שנאנס בדבר אין בכך כלום, כיון שזהו דבר המצוי לפעמים, שאינו מוצא ספינה לעבור בה את הנהר, וכיון שאין זה אונס גמור היה לו לומר זאת בשעת תנאו.

מעשה נוסף בענין דומה: הַהוּא דְּאָמַר לְהוּ – מעשה באדם שנתן גט לאשתו בתנאי, ואמר לעדים, אִי לָא מְפַיְּיסִינָא עַד תְּלָתִין יוֹמִין – אם לא אפייס את אשתי עד שיעברו שלשים יום, לֶיהֱוֵי גִּיטָּא – יחול הגט. אָזַל פִּיְּסָהּ – הלך אותו אדם לפייס את אשתו, וְלֹא אִיפַּיְּיסָה – ולא התפייסה, ורצה לטעון מחמת כן שהוא אנוס, ואין הגט חל. אָמַר רַב יוֹסֵף, מִי יָהֵיב לָהּ תַּרְקְבָא דְּדִּינְרָא – וכי נתן הבעל לאשתו כלי גדול מלא דינרים, וְלָא אִיפַּיְּיסָה – ואף על פי כן לא התפייסה, והרי לא עשה כן, ואף על פי שהוא אנוס בדבר, שלא היה לו ממון רב כל כך, מכל מקום סוף סוף לא קיים את תנאו, ולא התבטל הגט [אמנם אם היה נותן לה כלי מלא דינרים ולא היתה מתפייסת, היה הגט בטל, כיון שעיקר התנאי לא היה שהאשה תתפייס, אלא שהוא יעשה מעשה גדול שיש בו כדי לפייסה (תוספות)].

אַלְמָא – ומוכח ממעשים אלו, שאֵין טענת אוֹנֶס בְּגִיטִּין, ולכן גם אם נאנס ולא קיים את תנאו, הגט קיים, וְכֵן הֲלָכָה.

וְאָמְרִינַן תּוּ בְּפִירְקָא דִּלְקַמָּן – עוד אמרו להלן בפרק רביעי (לד.), הַהוּא דְּאָמַר לְהוּ – מעשה באדם שקידש אשה ועדיין לא נשאה, ונתן לה גט על תנאי, וכך אמר לעדים, אִי לָא נְסִיבְנָא מֵהָכָא לְרֵישׁ יַרְחָא דַּאֲדָר – אם לא אשא אותה עד ראש חדש אדר יהא זה גט, וכשהגיע ראש חדש אדר ולא נשאה רצה שלא יחול הגט, אָמַר לְהוּ – טען אותו אדם, אֲנָא רֵישׁ יַרְחָא דְּנִיסָן אָמְרֵי – כוונתי היתה שאשא אותה עד ראש חדש ניסן, ואם כן לא יתבטל הגט. ואמרה על כך הגמרא, אִי מִשּׁוּם אוֹנְסָא – אם נרצה לבטל את הגט מחמת טענת אונס, שלדבריו טעה בחודש ואנוס הוא בכך, הרי אֵין טענת אוֹנֶס בְּגִיטִּין, ואִי מִשּׁוּם גִּלּוּיֵי דַּעְתָּא בְּגִיטָּא – ואם נרצה לבטל את הגט משום שגילה דעתו שאינו חפץ בגירושין אלו, הרי זו פְּלוּגְתָּא [-מחלוקתם] דְּאַבַּיֵי וְרָבָא. וְשַׁמְעִינָן מִינָּה דְּהִילְכְתָא – ויש ללמוד מכאן שההלכה היא שאֵין אוֹנֶס בְּגִיטִּין.

משנה

אגב כך שהתבאר במשנה הקודמת ששליח הגט אינו צריך לחשוש שמא מת הבעל, מביאה משנתנו דינים נוספים השייכים בענין זה: הַמַּלְוֶה מָעוֹת אֶת הַכֹּהֵן וְאֶת הַלֵּוִי וְאֶת הֶעָנִי – לכהן, ללוי או לעני, לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מֵחֶלְקָן – על דעת כן שיפריש את המתנות הראויות להם, ויטול את אותם מתנות לעצמו [תרומה לכהן, מעשר ללוי, ומעשר עני לעני, ואף שהתרומה אסורה לזרים יכול הוא למוכרה לכהנים אחרים וליטול לעצמו את הדמים], וינכה מעות אלו מהחוב, מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן [-עבורם] בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּימִין, וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא מֵת הַכֹּהֵן אוֹ הַלֵּוִי, אוֹ שמא הֶעֱשִׁיר הֶעָנִי. מֵתוּ – אם נודע לו שמת הכהן או הלוי, אינו יכול להמשיך ולהפריש עבור יורשיהם וליטול את הממון לעצמו בפרעון החוב, כיון שמעיקר הדין אינם חייבים לפרוע את חוב אביהם, אלא צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מִן הַיּוֹרְשִׁין. וְאִם הִלְוָון בִּפְנֵי בֵּית דִּין, אֵינוֹ צָרִיךְ לִיטּוֹל רְשׁוּת מן היורשים, לפי שיש כח ביד בית דין להטיל חוב זה על כל הכהנים והלויים, כיון שיש בכך משום תקנה עבורם, שימצאו מי שילווה להם ממון.