מסכת גיטין, פרק שלישי, שיעור 32

אגב כך שהתבאר שהמפריש תרומות ומעשרות עבור כהן או לוי מסוימים אינו צריך לחשוש שמא מתו, מבארת המשנה שכמו כן יכול אדם להפריש תרומות ומעשרות ולהחיל שם 'תרומה' או 'מעשר' על פירות שאינם לפניו, כדי לתקן פירות שברשותו, ואינו צריך לחשוש שמא אבדו: הַמַּנִּיחַ פֵּירוֹת במקום מסוים, לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן – כדי שיוכל להשתמש בהם בקביעות להפרשת תְּרוּמָה וּמַעַשְׂרוֹת על פירותיו, או שהניח מָעוֹת במקום מסוים לִהְיוֹת מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי, כלומר, לחלל את פירות מעשר שני שיש לו על אותם מעות, מַפְרִישׁ עֲלֵיהֶן, בְּחֶזְקַת שֶׁהֵן קַיָּימִין, ואינו צריך לחשוש שמא אבדו הפירות או המעות. וְאִם לאחר זמן התברר לו שאָבְדוּ הפירות או המעות, ואינו יודע מתי אירע הדבר, וממילא אינו יודע אם אבדו לפני שאמר שיהיו תרומות ומעשרות על הפירות שברשותו, וממילא הפירות שברשותו אינם מתוקנים, או שאבדו לאחר ההפרשה, הֲרֵי זֶה חוֹשֵׁשׁ מֵעֵת לְעֵת – לעשרים וארבע השעות האחרונות, שאם באותו זמן הפריש עליהם, צריך לחזור ולהפריש כראוי, ואם הפריש קודם אותו זמן, אינו צריך לחשוש שמא היו אבודים באותו זמן, דִּבְרֵי רַבִּי אֶלְעָזָר [בֶּן שָׁמוּעַ]. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בּוֹדְקִין אֶת הַיַּיִן, כלומר, המניח יין במקום מסוים כדי להחיל עליו שם תרומה ומעשר ולתקן בכך את היין שברשותו, צריך לבדוק בשלשה זמנים מסוימים שמא החמיץ, שהרי אין תורמים מהחומץ על היין, בְּקָדוּם שֶׁל מוֹצָאֵי הַחַג – כאשר מנשבת רוח מזרחית במוצאי חג הסוכות, וּבְהוֹצָאַת סְמָדַר – כשנושרים הפרחים שבגפנים ונראים ענבים באשכולות, וּבִשְׁעַת כְּנִיסַת מַיִם לְבֹסֶר – כשמתחילים הענבים להתמלאות בנוזל, שניתן לסחוט מהם מעט, כיון שבאותם זמנים מצוי שהיין מתקלקל ומחמיץ.

גמרא

שנינו במשנה, 'ואם אבדו, הרי זה חושש מעת לעת, דברי רבי אלעזר בן שמוע'. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בן פדת, חֲלוּקִין עָלָיו חֲבֵרָיו עַל רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שָׁמוּעַ, וסוברים שיש לחשוש לכל הפירות שתיקן על סמך אותם פירות שהתברר כעת שאבדו, שמא מיד אחר שהניחם באותו מקום, אבדו, דִּתְנַן – שהרי כך שנינו במשנה (מקואות פ"ב מ"ב), מִקְוֶה שֶׁנִּמְדַּד לראות אם יש בו שיעור ארבעים סאה, וְנִמְצָא שהוא חָסֵר מהשיעור, כָּל טָהֳרוֹת שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל גַּבָּיו – כל התרומות והטהרות שהשתמשו בהם בכלים שהוטבלו במקוה זה, או על ידי אנשים שטבלו במקוה זה, לְמַפְרֵעַ, מהפעם האחרונה שנמדד והיה בו שיעור ארבעים סאה, בֵּין אם היה המקוה בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד, שכל ספק טומאה ברשות היחיד בחזקת טמא, ובֵּין אם היה המקוה בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, שכל ספק טומאה בו בחזקת טהור, טְמֵאוֹת, ואף על פי שבדרך כלל ספק טומאה ברשות הרבים טהור, היינו כשיש ספק אם היתה נגיעת טומאה כלל, אבל כאן שידוע לנו שהיו האנשים והכלים טמאים, וטבלו במקוה זה שיש בו ספק מתי נחסר, אינם נטהרים מספק. ולפי משנה זו נמצא שגם כאן יש לחשוש שמא אבדו הפירות או המעות מיד לאחר הפעם האחרונה שנבדקו, וכל ההפרשות שעשה מאותה מדידה ועד עתה, אינן מועילות, ועליו לחזור ולהפריש.

שנינו במשנה, 'רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים בודקין את היין' כו'. תַּנְיָא – שנינו בברייתא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים – בשלשה זמנים בשנה, מוֹכְרִין אֶת הַתְּבוּאָה – דרך בני אדם למכור את תבואתם [ולהלן יבואר מה הדין הנלמד מכך], לִפְנֵי הַזֶּרַע – קודם הזמן שדרך לזרוע בו את התבואה, וּבִשְׁעַת הַזֶּרַע – בסוף תקופת הזריעה, וּבִפְרוֹס הַפֶּסַח – חמשה עשר יום קודם הפסח. ובִּשְׁלֹשָׁה פְּרָקִים מוֹכְרִין אֶת הַיַּיִן, בִּפְרוֹס [-חמשה עשר יום קודם] הַפֶּסַח, וּבִפְרוֹס הָעֲצֶרֶת – חמשה עשר יום קודם חג השבועות, וּבִפְרוֹס הֶחָג – חמשה עשר יום קודם חג הסוכות. וְשֶׁמֶן, הדרך למוכרו מֵעֲצֶרֶת וְאֵילָךְ – מחג השבועות והלאה.

מבררת הגמרא, לְמַאי הִילְכְתָא – לגבי איזו הלכה יש חילוק מתי הוא זמן מכירת התבואה, היין והשמן. ומבארת, אָמַר רָבָא, וְאִיתֵימָא – ויש אומרים שאמר כן רַב פַּפִּי, לְשׁוּתָּפֵי – לגבי שותפים, שאף על פי שאין שותף אחד רשאי למכור את הסחורה של השותפות שלא מדעת חבירו, מכל מקום באותם זמנים שהדרך היא למוכרם רשאי לעשות כן אף שלא בידיעת חבירו, וגם אם לאחר זמן התייקרה הסחורה אין חבירו יכול להתרעם על כך שמכרה, כיון שעשה כן בזמן הראוי לכך.

מבררת הגמרא, מִכָּאן וְאֵילָךְ – לאחר שעברו הזמנים המתאימים למכירת הדברים, ולא נמכרו, מַאי – מתי הוא הזמן הראוי למכירתם. ומבארת, אָמַר רָבָא, כָּל יוֹמָא פִּירְקֵיהּ – כל יום ויום הוא זמן הראוי למכירתם.

הַדְרָן עֲלָךְ פֶּרֶק כָּל הַגֵּט