מסכת סנהדרין, חזרה, פרק א,ג – פרק ב,ג

פרק א, משנה ג: סמיכה על פר העלם דבר של ציבור, ומינוי דיינים סמוכים, בשלשה דיינים. עריפת עגלה, לרבי שמעון בשלשה ולרבי יהודה בחמשה. חליצת אשה שמת בעלה ללא בנים, מיאון של קטנה שהשיאוה אביה ואחיה, בשלשה דיינים. חילול פירות של נטע רבעי, ופירות מעשר שני שאין מחירם ידוע, ופדיית דבר של הקדש, שומתם נעשית בשלשה בני אדם. המתחייב להקדש ערך אדם, ואין לו ממון לשלם, אם באים לגבות ממנו מטלטלין, יש לשום אותם בשלשה, ורבי יהודה אומר שאחד מהם כהן. ואם גובים ממנו קרקע, יש לשומם בתשעה בני אדם וכהן. ואם התחייב להקדש דמי אדם מסוים, יש לשום את שוויו להמכר כעבד, על ידי עשרה בני אדם, ואחד מהם כהן.

משנה ד: דינים שיש בהם חיוב מיתת בית דין, נידונים בעשרים ושלשה דיינים. הרובע בהמה, ואשה הנרבעת לבהמה, נידונים האדם והבהמה להריגה בבית דין של עשרים ושלשה. בעל חיים ההורג אדם, נידון להריגה בבית דין של עשרים ושלשה. זאב, אריה, דוב, נמר, ברדלס ונחש, המאולפים שלא להזיק, והמיתו אדם, לתנא קמא נידונים בעשרים ושלשה. לרבי אליעזר כל אדם הקודם להורגם, זכה. לרבי עקיבא, כל בעלי החיים הללו נהרגים בעשרים ושלשה, מלבד נחש, שכל הקודם להורגם זכה.

משנה ה: כאשר דנים שבט שלם או רובו, נביא שקר, כהן גדול, אין דנים אותם אלא בסנהדרין גדולה של שבעים ואחד דיינים. וכן הוצאת הצבא למלחמת רשות, הוספה על העיר ירושלים או על העזרות, מינוי סנהדרין קטנה, עשיית דין בעיר הנידחת, נעשית רק בסנהדרין גדולה. אין עושים עיר הנידחת בגבול ארץ ישראל, אלא רק הורגים את יושביה ואין שורפים אותה, וכן אין בית דין אחד עושה שלש ערים סמוכות 'עיר הנדחת', אלא אחת או שתים בלבד.

משנה ו: סנהדרין קטנה היא של עשרים ושלשה דיינים, וגדולה של שבעים ואחד. ולרבי יהודה, סנהדרין גדולה היא של שבעים. ואין מושיבים סנהדרין קטנה אלא בעיר שיש בה לפחות מאה ועשרים איש, ולרבי נחמיה יש צורך שיהיו בה מאתים ושלשים איש.

פרק ב, משנה א: כהן גדול רשאי לדון אחרים, וכן דנים אותו בשעת הצורך. מעיד על אחרים, ואחרים מעידים עליו. חולץ לאשת אחיו, אך אינו רשאי לייבמה, שהרי אסור הוא באלמנה. וחולצים או מייבמים את אשתו. ואם מת לו אחד משבעת קרוביו, לדעת רבי מאיר רשאי הוא ללוותו, אך לא ילך ברחוב שבו נמצא המת, מחשש שמתוך צערו יגע במת, אלא כשיוצאים נושאי המטה מהרחוב, רשאי הוא להכנס לאותו הרחוב, ולכן אינו רשאי ללוותו מחוץ לעיר, שם אין רחובות. ולרבי יהודה אינו רשאי לצאת כלל מהמקדש לליווי המת. [אך במת שאינו משבעת קרוביו, רשאי הוא ללוותו]. כשהוא מנחם אחרים המתאבלים, הולך הסגן לימינו והעם לשמאלו, ועובר כך לפני האבל לנחמו. וכשאחרים מנחמים אותו, אומרים לו 'אנו כפרתך', והוא אומר להם 'התברכו מן השמים'. וכשאוכל סעודת הבראה, כל העם מסיבים על הארץ, והוא מסב על ספסל נמוך.

משנה ב: מלך ממלכי ישראל, אינו דן אחרים, ואין אחרים דנים אותו, ואין אחרים מעידים עליו, כיון שאין מלכים אלו נשמעים לדברי חכמים, ויש חשש שתצא מכך תקלה. כל מלך, בין ממלכי ישראל ובין ממלכי בית דוד, אינו מעיד על אחרים, שאין זה מכבוד המלכות. אין המלך חולץ לאשת אחיו שמת בלא בנים, שאין זה כבוד המלכות, וממילא גם אינו מייבם. ואין מייבמים את אשת המלך, האסורה לכל אדם, ואין חולצים לאשתו, וכיון שלא יחלצו לה, תישאר באיסורה. ולרבי יהודה רשאי המלך למחול על כבודו ולחלוץ או לייבם, ולחכמים אינו רשאי למחול על כבודו. לדעת חכמים אסור אפילו למלך אחר לישא אלמנתו של מלך, ולרבי יהודה מותר.

משנה ג: אם מת אחד משבעת קרוביו של המלך, אינו יוצא מפתח ארמונו, שגנאי הוא לו שיראוהו כשהוא בצער. ורבי יהודה מתיר. וכשאוכל המלך סעודת הבראה, כל העם מסובים על הארץ, והוא מסב על הדרגש, דרך כבוד.