משנה יב: הַלּוֹקֵחַ כְּלֵי תַשְׁמִישׁ מִן הַגּוֹי, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַטְבִּיל, יַטְבִּיל. לְהַגְעִיל, יַגְעִיל. לְלַבֵּן בָּאוּר, יְלַבֵּן בָּאוּר. הַשְּׁפוּד וְהָאַסְכְּלָה, מְלַבְּנָן בָּאוּר. הַסַּכִּין, שָׁפָהּ וְהִיא טְהוֹרָה:
משנתנו מבארת את דרך הכשרת כלי סעודה של גויים, לשימוש של ישראל. יש להקדים שיש שתי הלכות בהכשרת כלי סעודה של גויים: א. כל כלי סעודה שקונה הישראל מהגוי, גם אם הוא כלי חדש שאין בו כל חשש מאכלות אסורות, צריך הטבלה במקוה, להכניסו לקדושת ישראל. ב. כלי שהשתמש בו הגוי במאכלות אסורות, צריך הכשרה על ידי הגעלה או ליבון כפי הדרך שבה השתמש בה הגוי במאכלות האסורות.
הַלּוֹקֵחַ כְּלֵי תַשְׁמִישׁ של סעודה מִן הַגּוֹי, אֶת הכלי שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַטְבִּיל, והיינו כלי שדרך שימושו בצונן, או כלי חדש שלא השתמש בו הגוי כלל, יַטְבִּיל במקוה הכשר לטבילת נדה, והרי הכלי כשר להשתמש בו למאכלים. וכלי שנצרך לְהַגְעִיל במים רותחים, והיינו כלי שהשתמש בו הגוי ברותחים, כמו סירים וכדומה, יַגְעִיל במים רותחים, והכלי מותר. וכלי שנצרך לְלַבֵּן בָּאוּר – באש, והיינו כלי שהשתמש בו הגוי על האש ממש, יְלַבֵּן בָּאוּר, ומביאה המשנה דוגמא לדבר, הַשְּׁפוּד וְהָאַסְכְּלָה – שיפוד או רשת מתכת שצולים בהם דברים על האש, מְלַבְּנָן בָּאוּר. הַסַּכִּין, אם אין בה גומות, שָׁפָהּ – נועץ אותה עשר פעמים בקרקע [בכל פעם במקום אחר], וְהִיא טְהוֹרָה, ורשאי לאכול בה מאכלים צוננים, וכן יכול להשחיזה באבן ולאכול בה אפילו דברים רותחים.
הדרן עלך מסכת עבודה זרה
