משנה ג: מְעֵי אֲבַטִּיחַ וּקְנִיבַת יָרָק שֶׁל תְּרוּמָה, רַבִּי דוֹסָא מַתִּיר לַזָּרִים, וַחֲכָמִים אוֹסְרִין. חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גְּזוּזוֹת מָנֶה מָנֶה וּפְרַס, חַיָּבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז, דִּבְרֵי רַבִּי דוֹסָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חָמֵשׁ רְחֵלוֹת כָּל שֶׁהֵן:
משנה ג: מְעֵי אֲבַטִּיחַ – החלק הפנימי של ה'אבטיח', שזהו כינוי המשנה ל'מילון' של ימינו, שבמרכזו נמצאים הגרעינים והמשקה, וּקְנִיבַת יָרָק – עלים מעופשים שדרך להסירם מהירק, שֶׁל תְּרוּמָה, רַבִּי דוֹסָא מַתִּיר אותם באכילה לְזָרִים, כיון שאינם נחשבים כחלק מהמאכל, וממילא לא חל עליהם שם וקדושת תרומה. וַחֲכָמִים אוֹסְרִין, כיון שמכל מקום ראויים הם לאכילה.
נאמר בתורה (דברים יח ד) "רֵאשִׁית גֵּז צֹאנְךָ תִּתֶּן לּוֹ", אך לא התבאר בפירוש מהו השיעור הקטן ביותר של גיזה שיש בו חיוב הפרשת ראשית הגז, ובמסכת חולין (פי"א מ"ב) נחלקו בזה בית שמאי ובית הלל, לדעת בית שמאי השיעור הוא בשתי צאן, ולבית הלל השיעור הוא בחמש צאן [שנאמר (שמואל א' כה יח) "וְחָמֵשׁ צֹאן עֲשׂוּיֹת", ודרשו חכמים שהן מכונות 'עשויות' כיון שהן כאומרות לבעליהן קום ועשה מצוה חדשה שלא היית חייב בה, והיינו ראשית הגז, שאין מתחייבים בה בפחות מחמש צאן]. אמנם גם בשיטת בית הלל נחלקו התנאים מהו שיעור הצמר של אותן חמש צאן המחייב בהפרשת ראשית הגז: חָמֵשׁ רְחֵלוֹת גְּזוּזוֹת בשיעור מָנֶה מָנֶה וּפְרַס – משקל מנה וחצי מכל אחת מהן, והיינו משקל מאה וחמישים דינר מכל אחת, חַיָּבוֹת בְּרֵאשִׁית הַגֵּז, דִּבְרֵי רַבִּי דוֹסָא. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חָמֵשׁ רְחֵלוֹת הגזוזות אפילו כָּל שֶׁהֵן, חייבות בראשית הגז, אמנם אין הכוונה לשיעור 'כל שהן' ממש, אלא יש צורך שיהא מכל אחת לפחות משקל שנים עשר סלעים של צמר, וביחד זהו משקל ששים סלעים, אלא שכלפי המשקל שהצריך רבי דוסא, נחשב שיעורם של חכמים כ'כל שהן'.
