מסכת עירובין, פרק ז, משנה ד

משנה ד: נָתַן עָלָיו נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים, וְכֵן שְׁתֵּי גְזֻזְטְרָאוֹת זוֹ כְנֶגֶד זוֹ, מְעָרְבִין שְׁנַיִם, וְאִם רָצוּ מְעָרְבִין אֶחָד. פָּחוּת מִכָּאן, מְעָרְבִין שְׁנַיִם וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד:

משנתנו ממשיכה לדון באופן שהובא במשנה הקודמת, שיש חריץ עמוק עשרה ורחב ארבעה בין שתי חצרות, אם נָתַן עָלָיו – על החריץ שבין שתי החצרות נֶסֶר שֶׁהוּא רָחָב אַרְבָּעָה טְפָחִים, ואורך הנסר מונח לרוחב החריץ, כמו גשר המחבר את שתי החצרות זו לזו, הרי זה נחשב כ'פתח', וְכֵן אם היו שְׁתֵּי גְּזֻזְטְרָאוֹת – שתי מרפסות, הבולטות משני בתים ומעל רשות הרבים, ועומדות זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ, וביניהן יש רווח ארבעה טפחים או יותר, ואינם יכולים לערב יחד מחמת אותו רווח, אם הניחו בין שתי הגזוזטראות נסר רחב ארבעה טפחים, שאדם יכול לעבור עליו ללא חשש, אם רצו מְעָרְבִין שְׁנַיִם, כיון שאין הנסר נחשב חיבור גמור בין הגזוזטראות, וְאִם רָצוּ, מְעָרְבִין עירוב אֶחָד, כיון שהנסר נחשב כ'פתח' המחבר את שתי הגזוזטראות. היה רוחב הנסר המחברם פָּחוֹת מִכָּאן – פחות מארבעה טפחים, אין הוא נחשב כ'פתח', כיון שאדם פוחד לעבור עליו, ונשאר החריץ או הרווח שבין המרפסות כחציצה בין שתי החצרות או שני הבתים, ולכך מְעָרְבִין שְׁנַיִם – שני עירובין, וְאֵין מְעָרְבִין אֶחָד.