מסכת עדיות, פרק ה, משנה ג 2

המשך משנה ג: מֵי חַטָּאת שֶׁעָשׂוּ מִצְוָתָן, בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין. הַקֶּצַח, בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין. וְכֵן לַמַּעַשְׂרוֹת:

נאמר בתורה (במדבר יט כא) לגבי מי אפר פרה אדומה, "וְהָיְתָה לָהֶם לְחֻקַּת עוֹלָם, וּמַזֵּה מֵי הַנִּדָּה יְכַבֵּס בְּגָדָיו, וְהַנֹּגֵעַ בְּמֵי הַנִּדָּה יִטְמָא עַד הָעָרֶב", מֵי חַטָּאת (-מי אפר פרה אדומה), שֶׁעָשׂוּ מִצְוָתָן, כלומר, שהיזו אותם על טמא מת לטהרו, ונטפו ממנו מי ההזאה, בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, כיון שכבר נעשית מצוותם אינם מטמאים עוד את הנוגע בהם, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין. הַקֶּצַח, שהוא תבלין שאינו ראוי לאכילה בפני עצמו, אך כשנותנים אותו על הלחם ניתן לאוכלו יחד, וכן מועיל הוא לרפואה, בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין – סוברים שאינו מקבל טומאה כלל, כיון שאין לו שם 'אוכל', וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין, כיון שהם סוברים שמאחר ויש דרכים לאוכלו, הרי הוא בכלל 'אוכל'. וְכֵן נחלקו במחלוקת זו לְגבי חיובו במַּעַשְׂרוֹת, שבית שמאי פוטרים אותו ממעשרות, כיון שאינו נחשב אוכל, ובית הלל מחייבים.