מסכת עירובין, פרק י, שיעור 117

הגמרא דנה עתה באדם שעלה על אילן, האם מותר לו לרדת ממנו בשבת. מקשה הגמרא סתירה לכאורה בין שתי ברייתות בענין זה: תָּאנֵי חֲדָא – שנינו בברייתא אחת, שאם עָלָה על גבי האילן, אָסוּר לו לֵירֵד בשבת, אלא עליו להשאר שם עד צאת השבת, וְתַנְיָא אִידָךְ – ואילו בברייתא אחרת שנינו שאם עלה מוּתָּר לֵירֵד בשבת.

מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין הברייתות, כָּאן – בברייתא הראשונה, המתירה לו לרדת בשבת מהאילן, מדובר באופן שעלה על גביו מִבְּעוֹד יוֹם – מערב שבת, וכיון שלא נעשה מעשה האיסור בשבת עצמה, לא אסרו עליו חכמים לרדת מהאילן אפילו בשבת עצמה, ואילו כָּאן – בברייתא השניה, האוסרת עליו לרדת בשבת, מדובר באופן שעלה על גבי האילן מִשֶּׁחָשְׁכָה – לאחר שהחשיך היום ונכנסה השבת, וכיון שעלה באיסור, קנסוהו חכמים ואסרו עליו לרדת מהאילן בשבת.

תירוץ נוסף, וְאִי בָּעֵית אֵימָא – ואם תרצה אומר לך תירוץ נוסף, הָא וְהָא – זו וזו, שתי הברייתות, עוסקות במי שעלה על האילן מִשֶּׁחָשְׁכָה, וְלֹא קַשְׁיָא – ומכל מקום אין קושיא וסתירה בין הברייתות, כיון שכָּאן – בברייתא הראשונה, המתירה לו לרדת, מדובר כשעלה בְּשׁוֹגֵג, ששכח ששבת היום, ולכן לא קנסוהו חכמים, ומותר לו לרדת בשבת. וְכָאן – ואילו בברייתא השניה, מדובר כשעלה בְּמֵזִיד, שידע ששבת היום ואסור לעלות באילן, וכיון שהזיד ועלה קנסוהו חכמים ואסרו עליו לרדת מהאילן.

הגמרא דנה עתה בענין הליכה על גבי עשבים המחוברים לקרקע, בשבת: אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אָמַר רַב, אָסוּר לָאָדָם שֶׁיְּהַלֵּךְ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים המחוברים לקרקע בְּשַׁבָּת, מחשש שמא יתלשם בדרך הילוכו, ויש לכך אסמכתא מפסוק, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יט ב) 'וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא', כלומר, יש חטא הנעשה על ידי הליכה ברגליים, והיינו כשהולך על גבי עשבים בשבת.

מקשה הגמרא סתירה בין שתי ברייתות בענין זה: תָּאנֵי חֲדָא – שנינו בברייתא אחת, מֻתָּר לְהַלֵּךְ עַל גַּבֵּי עֲשָׂבִים בְּשַׁבָּת. וְתַנְיָא אִידָךְ – ואילו בברייתא אחרת שנינו, שאָסוּר להלך על גבי עשבים בשבת. מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, ואין סתירה בין הברייתות, כָּאן – בברייתא השניה, האוסרת את ההליכה על גבי עשבים, מדובר בִּימוֹת הַחַמָּה, שהעשבים יבשים ונוטים להשבר, ועל ידי הליכתו הוא שוברם ותולשם מהקרקע, ואילו כָּאן – בברייתא הראשונה, המתירה להלך על גבי עשבים, מדובר בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, שהעשבים לחים, ואינם נתלשים בהליכתו.

תירוץ נוסף: וְאִי בָּעֵית אֵימָא – ואם תרצה אומר לך תירוץ אחר, הָא וְהָא – זו וזו, שתי הברייתות, עוסקות בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְלֹא קַשְׁיָא – ומכל מקום אין קושיא וסתירה ביניהם, כיון דהָא – הברייתא הראשונה עוסקת באופן דְּסָיֵים מְסָאנֵי – שהאדם נעול במנעליו, וְהָא – ואילו הברייתא השניה עוסקת באופן דְּלֹא סָיֵים מְסָאנֵי – שאין האדם נעול במנעליו, אלא מהלך יחף, ומבאר הרי"ף, דְּסָיֵים מְסָאנֵי – באופן שהאדם נעול בנעליו, מוּתָּר להלך על העשבים, כיון שאין הנעליים גורמות לתלישת עשבים. דְּלֹא סָיֵים מְסָאנֵי – ואילו באופן שאינו נעול בנעליו, אָסוּר, כיון שהעשבים נתפסים בקשרי אצבעות רגליו, ונתלשים.

אומרת הגמרא: וְהַשְׁתָּא דְקַיְימָא לָן – ועתה שאנו פוסקים הלכה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דְּאָמַר, דָּבָר שֶׁאֵין מִתְכַּוֵּין מוּתָּר, אֲפִילּוּ כּוּלְהוּ שַׁרְיָין – אפילו בכל האופנים שנזכרו לאיסור, והיינו בימות החמה לתירוץ הראשון, או כשהוא מהלך יחף לפי התירוץ השני, למעשה הדבר מותר, כיון שאינו מתכוין לתלישת העשבים, ולדעת רבי שמעון, שהלכה כמותו, אין איסור בדבר שאינו מתכוין.

אגב הדרשה שאמר רבה על הפסוק 'אץ ברגלים חוטא', מביאה על כך הגמרא דרשה נוספת: אָמַר רָמִי בַּר אַבָּא, אָמַר רַב אַשִׁי, אָסוּר לְאָדָם לָכוֹף אֶת אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה [-לתשמיש המטה], שֶׁנֶּאֱמַר (שם) 'וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא', ו'אץ' הוא לשון שדוחק באדם לעשות דבר בעל כרחו [כמו שנאמר (בראשית יט טו) 'וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט', והתרגום הוא 'וּדְחִיקוּ מַלְאָכַיָּא בְּלוֹט' (רבינו יהונתן)].

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כָּל הַכּוֹפֶה אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה, הָוְיָין לוֹ [-יהיו לו] בָּנִים שֶׁאֵין מְהוּגָּנִין. אָמַר רַב אִיקָא בַּר חֲנִינָא, מַאי קְרָאָהּ – מאיזה פסוק ניתן ללמוד דבר זה, שנאמר בתחילת אותו פסוק (שם) 'גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא', כלומר, הבנים הנולדים ממעשה הנעשה שלא מדעתה ורצונה של האשה, אינם טובים.

מסייעת לכך הגמרא מברייתא: תַּנְיָא נַמִּי הָכִי – שנינו כן גם בברייתא, נאמר בפסוק 'גַּם בְּלֹא דַעַת נֶפֶשׁ לֹא טוֹב', זֶה הַכּוֹפֶה אִשְׁתּוֹ לִדְבַר מִצְוָה, וסיום הפסוק הוא 'וְאָץ בְּרַגְלַיִם חוֹטֵא', זֶה הַבּוֹעֵל וְשׁוֹנֶה – ובועל שוב פעם שניה. מקשה הגמרא על סיום הברייתא, אֵינִי – וכי כן הוא הדבר, וְהָאֲמַר רָבָא, הָרוֹצֶה שֶׁיִּהְיוּ לוֹ בָּנִים זְכָרִים, יִבְעוֹל וְיִשְׁנֶה, הרי שיש מעלה בהנהגה זו. מתרצת הגמרא, לֹא קַשְׁיָא – אין זו קושיא, אלא כָּאן – בדברי רבא, מדובר שעושה כן לְדַעַת האשה, ולרצונה. ואילו כָּאן – בברייתא, מדובר שעושה כן שֶׁלֹּא לְדַעַת האשה, אלא בעל כרחה, ובכך הוא חוטא.