מסכת ערכין, פרק ב, משנה ד

משנה ד: וְעַבְדֵי הַכֹּהֲנִים הָיוּ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, מִשְׁפְּחוֹת בֵּית הַפְּגָרִים וּבֵית צְפָרְיָא וּמֵאֲמָאוֹם הָיוּ מַשִּׂיאִין לַכְּהֻנָּה. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, לְוִיִּם הָיוּ:

משנה ד: במשנה הקודמת התבאר מתי היו מכים בחליל לפני המזבח, ומשנתנו מבארת מי הם שהיו מכים בחליל: וְעַבְדֵי הַכֹּהֲנִים הָיוּ אותם המכים בחליל, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר, כיון שהוא סובר שאין מעלים מהדוכן לא לקבל מעשר, ולא ליוחסים, כלומר, אין מחזיקים את המנגן על הדוכן כלוי, לתת לו מעשר, וכן כשבאים לברר את יחוסו של האדם, אין ראיה מכך שניגן על הדוכן בבית המקדש שהוא אכן מיוחס, ולכן לא איכפת לנו שינגנו שם עבדי הכהנים. רַבִּי יוֹסֵי חולק ואוֹמֵר, מִשְׁפְּחוֹת בֵּית הַפְּגָרִים וּבֵית צְפָרְיָא, שהם משפחות מיוחסות, וּמֵאֲמָאוֹם – שם מקום, שלא היו מניחים שם לדור למי שאינו מיוחס, והָיוּ מַשִּׂיאִין את בנותיהם לַכְּהֻנָּה, כיון שהוא סובר שמעלים מהדוכן ליוחסים, ולכן לא הניחו למי שאינו מיוחס לנגן שם. רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן אַנְטִיגְנוֹס אוֹמֵר, לְוִיִּם הָיוּ, כיון שהוא סובר שמעלים מהדוכן לקבל מעשר, אך לא ליוחסין. ומחלוקת זו היא רק לגבי המנגנים בכלים, אך לגבי השירה בפה לדברי הכל אינה נעשית אלא בלויים.