מסכת ערכין, פרק ב, משנה ה

משנה ה: אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁשָּׁה טְלָאִים הַמְבֻקָּרִין בְּלִשְׁכַּת הַטְּלָאִים, כְּדַי לַשַּׁבָּת וְלִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. אֵין פּוֹחֲתִין מִתִּשְׁעָה כִנּוֹרוֹת, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. וְהַצִּלְצָל לְבָד:

משנה ה: נאמר בתורה לגבי פסח שהקריבו אבותינו במצרים (שמות יב ג) 'דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת', נמצא שקניית קרבן הפסח היתה בעשירי בניסן, והקרבת הפסח היתה בארבעה עשר בניסן, הרי שהוצרכו לקנותו ארבעה ימים קודם הקרבתו, כדי לבדוק שאין בו מום, ומהלכה זו למדו חכמים שכל קרבנות התמיד צריכים להיות מבוקרים ארבעה ימים קודם הקרבתם,  אֵין פּוֹחֲתִין מִשִּׁשָּׁה טְלָאִים הַמְבֻקָּרִין הנמצאים בְּלִשְׁכַּת הַטְּלָאִים, ולכן ארבעה ימים קודם יום חנוכת המזבח הכניסו שמונה טלאים מבוקרים ללשכת הטלאים, וביום החמישי הקריבו שנים, ונמצאו ששה, ובערב הביאו שנים אחרים תחתיהם, ונמצאו שמונה טלאים [ומכל מקום כיון שבמשך היום לא היו אותם שנים, מונה המשנה רק 'ששה', שהם היו בכל שעה], כְּדַי – שיש בהם די כדי להקריב לַשַּׁבָּת וְלִשְׁנֵי יָמִים טוֹבִים שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה אם חלו בימים ראשון ושני [כיון שאף בזמן המקדש לפעמים היה ראש השנה יומיים], אמנם דין זה אינו נוהג דוקא לפני ראש השנה, אלא בכל ימות השנה, ונקטה המשנה סימן בלבד לכך, וּמוֹסִיפִין טלאים בלשכת הטלאים עַד לְעוֹלָם – כמה שירצו.

אֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת לליווי שירת הלויים, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם, אך לא יותר ממאה ועשרים, שנאמר (דברי הימים ב' ה יב) 'וְעִמָּהֶם כֹּהֲנִים לְמֵאָה וְעֶשְׂרִים מַחְצְרִים בַּחֲצֹצְרוֹת'. אֵין פּוֹחֲתִין מִתִּשְׁעָה כִנּוֹרוֹת, וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. וְהַצִּלְצָל – מצלתיים, העשויות כמין שתי קערות מתכת שמקישים בהם זו על זו, לְבָד – אחד בלבד, שנאמר (דברי הימים א' טז ה) 'וְאָסָף בַּמְצִלְתַּיִם מַשְׁמִיעַ'.