מסכת ערכין, פרק ד, משנה ב

משנה ב: אֲבָל בַּקָּרְבָּנוֹת אֵינוֹ כֵן. הֲרֵי שֶׁאָמַר, קָרְבָּנוֹ שֶׁל מְצוֹרָע זֶה עָלַי, אִם הָיָה מְצוֹרָע עָנִי, מֵבִיא קָרְבַּן עָנִי. עָשִׁיר, מֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר. רַבִּי אוֹמֵר, אוֹמֵר אֲנִי אַף בָּעֲרָכִין כֵּן, וְכִי מִפְּנֵי מָה עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי, שֶׁאֵין הֶעָשִׁיר חַיָּב כְּלוּם. אֲבָל הֶעָשִׁיר שֶׁאָמַר עֶרְכִּי עָלַי וְשָׁמַע הֶעָנִי וְאָמַר מַה שֶּׁאָמַר זֶה עָלַי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר. הָיָה עָנִי וְהֶעֱשִׁיר אוֹ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ עָנִי וְהֶעֱשִׁיר וְחָזַר וְהֶעֱנִי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר:

משנה ב: במשנה הקודמת התבאר שהישג היד נקבע לפי המעריך, אם הוא עני או עשיר, ולא לפי הנערך, ממשיכה משנתנו ואומרת, אֲבָל בַּקָּרְבָּנוֹת אֵינוֹ כֵן,הֲרֵי שֶׁאָמַר האדם 'קָרְבָּנוֹ שֶׁל מְצוֹרָע זֶה עָלַי', ובכך חייב את עצמו להביא את קרבנו של אותו מצורע מסוים, אִם הָיָה זה מְצוֹרָע עָנִי, מֵבִיא קָרְבַּן עָנִי. ואם היה זה מצורע עָשִׁיר, מֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר, הרי שהעשירות או העניות של הנידר קובעת את חיובו של הנודר. רַבִּי אוֹמֵר, אמנם דין זה נכון הוא, אך אין זה חילוק בדין בין קרבנות לערכין, אלא החילוק הוא בצורת הנדר, ולכן אוֹמֵראֲנִי, שאַף בָּעֲרָכִין ניתן למצוא אופן שיהא הדין כֵּן, ומקדים ומבאר, וְכִי מִפְּנֵימָה עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי, הרי הטעם הוא לפי שֶׁאֵין הֶעָשִׁירחַיָּב כְּלוּם, לא קודם הנדר ולא לאחר הנדר [מה שאין כן בקרבנות, שהתחייב הנודר להביא את הקרבן המוטל כבר על אותו מצורע, ולכן נקבע חיובו לפי אותו מצורע, אם עני או עשיר], אֲבָל הֶעָשִׁיר שֶׁאָמַר 'עֶרְכִּי עָלַי', וחל עליו חיוב לתת ערך עשיר,  וְשָׁמַע הֶעָנִי וְאָמַר 'מַה שֶּׁאָמַר זֶה, עָלַי', כלומר, יהא מוטל עלי להביא את מה שהתחייב אותו אדם, הרי זה נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר, לפי שכבר קודם לנדרו כבר היה חיוב על העשיר לתת את ערכו, שהוא ערך עשיר, וכשהתחייב העני לתת זאת, הרי התחייב בפירות לתת ערך עשיר. הָיָה הנודר עָנִי בשעת הנדר, וְהֶעֱשִׁיר קודם שהעריכו הכהן, אוֹ שהיה עָשִׁיר בשעת הנדר, וְהֶעֱנִי בשעה שהוא נערך, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר, ובאופן שהיה עשיר והעני, שאין לו כעת ממון לשלם כערך עשיר, נותן כל מה שיש לו, והשאר יהיה חוב המוטל עליו, לכשיעשיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ היה עָנִי בשעת הנדר, וְהֶעֱשִׁיר, וְחָזַר וְהֶעֱנִיקודם שהעריכו הכהן, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר, כיון שנאמר (ויקרא כז ח) 'וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ', עד שיהיה במכותו [-בעניותו] מתחילה ועד סוף.