מסכת שבועות, פרק א, משנה ד

משנה ד: וְעַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסּוֹף, שְׂעִירֵי הָרְגָלִים וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׂעִירֵי הָרְגָלִים מְכַפְּרִין אֲבָל לֹא שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. וְעַל מַה שְּׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין, עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַשְּׂעִירִים כַּפָּרָתָן שָׁוָה. עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו. הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא, וְשֶׁל רְגָלִים מְכַפְּרִין עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסּוֹף, וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִלָּה אֲבָל יֶשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַסּוֹף. אָמְרוּ לוֹ, מַהוּ שֶׁיִּקְרְבוּ זֶה בָזֶה. אָמַר לָהֶם, יִקְרְבוּ. אָמְרוּ לוֹ, הוֹאִיל וְאֵין כַּפָּרָתָן שָׁוָה, הֵיאַךְ קְרֵבִין זֶה בָזֶה. אָמַר לָהֶן, כֻּלָּן בָּאִין לְכַפֵּר עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו:
משנתנו ממשיכה לפרט את אופני הכפרה על טומאת מקדש וקדשיו: וְעַל טומאת מקדש או קדשיו שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסּוֹף, והיינו שלא ידע האדם בתחילה שנטמא, וגם אחרי שנכנס למקדש או אכל את הקדש לא נודע לו שהיה טמא, שְׂעִירֵי הָרְגָלִים – שעירים הקרבים למוסף, ונאמר בהם לשון 'חטאת', וּשְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִים, כיון שנאמר בשעירי ראשי חדשים 'חטאת לה", והיינו שהם מכפרים על חטא שאין מכיר בו אלא ה', וזו טומאת מקדש וקדשיו שלא היתה לו ידיעה לא בתחילה ולא בסוף, והוקשו שעירי הרגלים לשעירי ראשי חדשים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׂעִירֵי הָרְגָלִים מְכַפְּרִין על טומאה זו, שלא היתה לה ידיעה בתחילה ולא בסוף, אֲבָל לֹא שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים. וְעַל מַה שְּׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין, עַל האדם הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת בשר הקרבן הַטָּמֵא. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַשְּׂעִירִים, בין של מוסף יום הכפורים, בין של הרגלים ובין של ראשי חודשים, כַּפָּרָתָן שָׁוָה, ומכפרים עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, בין שלא היתה ידיעה בתחילה ולא בסוף, ובין שלא היתה לו ידיעה בתחילה והיתה לו ידיעה בסוף, ועל טהור שאכל את הטמא [אבל באופן שהיתה לו ידיעה בתחילה ולא היתה לו ידיעה בסוף, לדברי הכל שעיר יום הכפורים הנעשה בפנים מכפר בינתים עד שיוודע לו שחטא].
כפי שהתבאר לעיל, הָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים מְכַפְּרִין עַל הַטָּהוֹר שֶׁאָכַל אֶת הַטָּמֵא, וְשֶׁל רְגָלִים מְכַפְּרִין עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה לֹא בַתְּחִלָּה וְלֹא בַסּוֹף, וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים מְכַפֵּר עַל שֶׁאֵין בָּהּ יְדִיעָה בַתְּחִלָּה אֲבָל יֶשׁ בָּהּ יְדִיעָה בַסּוֹף. אָמְרוּ לוֹ – שאלו את רבי שמעון, מַהוּ שֶׁיִּקְרְבוּ זֶה בָזֶה, כלומר, אם אבד השעיר של יום הכפורים, והקריבו אחר תחתיו, ואחר זמן מצאו את השעיר שאבד, האם מותר להקריבו ברגלים או בראשי חדשים, אָמַר לָהֶם רבי שמעון, יִקְרְבוּ – ניתן להקריבם. אָמְרוּ לוֹ, הוֹאִיל וְאֵין כַּפָּרָתָן שָׁוָה, וכפי שהתבאר בדברי רבי שמעון עצמו, שכל שעיר בא לכפר על אופן אחר של החטא, הֵיאַךְ קְרֵבִין זֶה בָזֶה. אָמַר לָהֶן, כֻּלָּן שוים בכך שהם בָּאִין לְכַפֵּר עַל טֻמְאַת מִקְדָּשׁ וְקָדָשָׁיו, ואף שיש חילוק ביניהם לגבי האופנים שעליהם הם מכפרים, מכל מקום ניתן להקריב של זה בזה.