מסכת שבועות, פרק ג, משנה ו

משנה ו: נִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה  וְלֹא בִטֵּל, פָּטוּר. לְקַיֵּם וְלֹא קִיֵּם, פָּטוּר. שֶׁהָיָה בַדִּין שֶׁיְּהֵא חַיָּב כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, מָה אִם הָרְשׁוּת שֶׁאֵינוֹ מֻשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי, הֲרֵי הוּא חַיָּב עָלֶיהָ. מִצְוָה שֶׁהוּא מֻשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי, אֵינוֹ דִין שֶׁיְּהֵא חַיָּב עָלֶיהָ. אָמְרוּ לוֹ, לֹא, אִם אָמַרְתָּ בִּשְׁבוּעַת הָרְשׁוּת, שֶׁכֵּן עָשָׂה בָהּ לָאו כְּהֵן, תֹּאמַר בִּשְׁבוּעַת מִצְוָה שֶׁלֹּא עָשָׂה בָהּ לָאו כְּהֵן, שֶׁאִם נִשְׁבַּע לְבַטֵּל וְלֹא בִטֵּל, פָּטוּר:

משנה ו: אדם שנִשְׁבַּע לְבַטֵּל אֶת הַמִּצְוָה, כגון שלא יטול לולב, וְלֹא בִטֵּל, פָּטוּר משבועת ביטוי, כיון שאין שבועה חלה על ביטול מצוה [אמנם חייב הוא משום שבועת שוא]. נשבע לְקַיֵּם את המצוה, וְלֹא קִיֵּם, פָּטוּר, ומבארת המשנה, שֶׁאמנם הָיָה בַדִּין שֶׁיְּהֵא חַיָּב על ביטול שבועה זו, כְּדִבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, שכך אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתֵירָא, מָה אִם הָרְשׁוּת – שבועה על דבר שהוא רשות ביד האדם אם לעשותו, שֶׁאֵינוֹ מֻשְׁבָּע עָלֶיהָ מֵהַר סִינַי, הֲרֵי מאחר ונשבע על כך הוּא חַיָּב עָלֶיהָ, דבר מִצְוָה, שֶׁהוּא מֻשְׁבָּע עָלֶיהָ כבר מֵהַר סִינַי לקיימה, אֵינוֹ דִין – האם אין זה קל וחומר שֶׁיְּהֵא חַיָּב עָלֶיהָ כשנשבע על כך. אָמְרוּ לוֹ חכמים, לֹא – אין הדבר דומה, אִם אָמַרְתָּ שיש חיוב בִּשְׁבוּעַת הָרְשׁוּת, הרי זה כיון שֶׁכֵּן עָשָׂה בָהּ לָאו כְּהֵן – יש אפשרות להשבע על קיום הדבר או על ביטולו, והרי זה בכלל 'להרע או להיטיב' האמור בתורה, וכי תֹּאמַר שיש חיוב זה גם בִּשְׁבוּעַת מִצְוָה, שֶׁלֹּא עָשָׂה בָהּ לָאו כְּהֵן, שהרי אינו יכול להשבע לבטל את המצוה, שֶׁאִם נִשְׁבַּע לְבַטֵּל וְלֹא בִטֵּל, פָּטוּר, וכיון שכך אינו יכול להשבע גם על קיום המצוה [אמנם גם לדברי חכמים אינו לוקה על כך משום שבועת שוא, כיון שיש מצוה על האדם לזרז את עצמו בלשון שבועה על קיום המצוות, וכמו שנאמר 'נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ'.