מסכת שבועות, פרק ד, משנה ד

משנה ד: כָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת, שְׁנֵיהֶן חַיָּבִין. בְּזֶה אַחַר זֶה, הָרִאשׁוֹן חַיָּב וְהַשֵּׁנִי פָטוּר. כָּפַר אֶחָד וְהוֹדָה אֶחָד, הַכּוֹפֵר חַיָּב . הָיוּ שְׁתֵּי כִתֵּי עֵדִים, כָּפְרָה הָרִאשׁוֹנָה וְאַחַר כָּךְ כָּפְרָה הַשְּׁנִיָּה, שְׁתֵּיהֶם חַיָּבוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהָעֵדוּת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בִּשְׁתֵּיהֶן:

משנה ד: כפי שהתבאר לעיל, חיוב קרבן שבועת העדות הוא רק באופן שיכל העד להביא תועלת בעדותו, ולכן יש צורך שיהיו שני עדים כשרים הראויים להעיד, ומבארת המשנה את אופני החיוב והפטור של עדים אלו: אם כָּפְרוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת – יחד, בתוך כדי דיבור, שְׁנֵיהֶן חַיָּבִין קרבן שבועת העדות. אך אם כפרו בְּזֶה אַחַר זֶה, שעבר יותר משיעור זמן של 'תוך כדי דיבור' בין כפירת הראשון לכפירת השני, הָרִאשׁוֹן חַיָּב, כיון שבזמן שכפר היו שניהם ראויים להעיד ולחייב ממון בעדותם, וְהעד הַשֵּׁנִי פָטוּר, כיון שבשעה שכפר היה הוא יחיד, שאינו יכול לחייב ממון גם אם היה מעיד. כָּפַר עד אֶחָד וְהוֹדָה עד אֶחָד, הַכּוֹפֵר חַיָּב, שהרי תמיד היה עמו עד נוסף המוכן להעיד [והחידוש בדין זה, שאפילו אם בתחילה כפרו שניהם, ואחר כך הודה אחד מהם בתוך כדי דיבור, ואפילו אם היתה הודאתו בתוך כדי דיבור לכפירתו של השני, הכופר חייב]. הָיוּ שְׁתֵּי כִתֵּי עֵדִים, כָּפְרָה הָרִאשׁוֹנָה – כפרו שני העדים של הכת הראשונה, וְאַחַר כָּךְ כָּפְרָה הכת הַשְּׁנִיָּה, שְׁתֵּיהֶם חַיָּבוֹת, מִפְּנֵי שֶׁהָעֵדוּת יְכוֹלָה לְהִתְקַיֵּם בִּשְׁתֵּיהֶן, ואף שבזמן שכפרה הכת הראשונה לא הפסידו לו כלום, שהרי היתה הכת השניה יכולה להעיד לו, מבואר בגמרא שמדובר שהעדים של הכת השניה היו קרובים זה לזה בנשותיהם, וממילא פסולים היו להעיד יחד, אלא שהיו נשותיהם גוססות, וחידשה המשנה שאף שרוב גוססים מתים לבסוף, מכל מקום אין מחשיבים אותם כראויים להעיד, אלא כאילו בשעת כפירת הכת הראשונה לא היו עוד עדים הראויים להעיד, ולכן חייבת הכת הראשונה, ואם אחר כך מתו הנשים והוכשרה הכת השניה, וכפרה גם היא, חייבת.