מסכת שבועות, פרק ד, משנה יא

משנה יא: אָמַר לִשְׁנַיִם, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִין לִי עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי, שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת, וְהֵם יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת עֵד מִפִּי עֵד אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן קָרוֹב אוֹ פָסוּל, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין:
משנה יא: אָמַר התובע לִשְׁנַיִם, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם אִישׁ פְּלוֹנִי וּפְלוֹנִי, שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִין לִי עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי, ואמרו לו (שְׁבוּעָה שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין לְךָ עֵדוּת), וְהֵם יוֹדְעִין לוֹ עֵדוּת, אלא שלא היתה זו ידיעה גמורה שהם יכולים להעיד עליה, אלא היה הדבר ידוע להם עֵד מִפִּי עֵד, אוֹ שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן [-מהעדים] קָרוֹב אוֹ פָסוּל, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין, כיון שגם אם היו מעידים לו לא היתה כל תועלת בעדותם, ואין חיוב קרבן שבועה אלא על כפירה של עדים כשרים היודעים עדות כשרה, ובהימנעותם להעיד גרמו להפסד ממון.