מסכת שבועות, פרק ד, משנה י

משנה י: עָמַד בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְאָמַר, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִים לִי עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין (עַד שֶׁיִּהְיֶה מִתְכַּוֵּן לָהֶם):
משנה י: משנתנו מבארת שחיוב קרבן שבועת העדות הוא רק באופן שהשביע את העדים המסוימים הללו בפירוש, ולא כשהשביעם בכלל שאר בני אדם: עָמַד התובע בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, וְאָמַר, מַשְׁבִּיעַ אֲנִי עֲלֵיכֶם – על כל הנמצאים כאן, שֶׁאִם אַתֶּם יוֹדְעִים לִי עֵדוּת שֶׁתָּבוֹאוּ וּתְעִידוּנִי, כיון שלא ידע מי מהם יודע לו עדות, הֲרֵי אֵלּוּ פְטוּרִין (עַד שֶׁיִּהְיֶה מִתְכַּוֵּן לָהֶם), כיון שנאמר 'והוא עד', ודרשו מכך חכמים שהחיוב הוא רק כשמייחד התובע את עדיו.