מסכת שבועות, פרק ה, משנה ד

משנה ד: אָנַסְתָּ וּפִתִּיתָ אֶת בִּתִּי, וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָנַסְתִּי וְלֹא פִתִּיתִי. מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ. אָמְרוּ לוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ, מְשַׁלֵּם בּשֶׁת וּפְגָם עַל פִּי עַצְמוֹ:
משנה ד: חיוב קרבן שבועת הפקדון הוא רק בכפירת ממון ממש, שכבר התחייב הנתבע בתשלומיו, אבל אם תבעו קנס, שאין חיובו חל עד שיעידו עליו עדים בבית דין, ואם יודה בעצמו יפטר, אף אם כפר בו אינו חייב קרבן שבועה. ומשנתנו מביאה מחלוקת באופן שתבעו חיוב שיש בו גם ממון וגם קנס: האומר לחבירו, אָנַסְתָּ וּפִתִּיתָ אֶת בִּתִּי, וְהוּא כופר ואוֹמֵר לֹא אָנַסְתִּי וְלֹא פִתִּיתִי, אמר לו התובע מַשְׁבִּיעֲךָ אָנִי, וְאָמַר אָמֵן, חַיָּב קרבן שבועה. רַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר, כיון שֶׁגם אם היה מודה, הרי אֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי הודאת עַצְמוֹ, וכיון שעדיין לא העידו על כך עדים, נמצא שלא כפר בחיוב ממוני קיים. אָמְרוּ לוֹ חכמים, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְשַׁלֵּם קְנָס עַל פִּי עַצְמוֹ, הרי מְשַׁלֵּם הוא בּשֶׁת וּפְגָם עַל פִּי עַצְמוֹ, ובושת ופגם הם חיובי ממון, ולא קנס, ומאחר וכפר גם בהם, חייב הוא קרבן שבועת הפקדון. ואילו רבי שמעון סובר שעיקר תביעת האב היא שישלם לו את הקנס, שדמיו קצובים וידועים, ולא את הבושת והפגם שצריך עדיין לשום אותם. ואילו חכמים סוברים שאין האב תובע קנס, כיון שיודע הוא שהודאת הנתבע תפטור אותו, אלא ודאי כוונתו לתבוע את הבושת והפגם, שאם יודה בהם, יתחייב.