מסכת שבועות, פרק ח, משנה ב

משנה ב: אָמַר לְשׁוֹמֵר חִנָּם הֵיכָן שׁוֹרִי, אָמַר לוֹ מֵת, וְהוּא שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִשְׁבַּר, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִשְׁבָּה, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. נִגְנַב, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ אָבַד. אָבַד, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב. מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי וְאָמַר אָמֵן, פָּטוּר:
משנה ב: כפי שהתבאר לעיל (פרק ה) שומר הכופר בפקדון ונשבע על כך לשקר, חייב קרבן שבועה. משנתנו מבארת שחיוב קרבן זה הוא רק באופן שעל ידי הכפירה והשבועה בא השומר לפטור את עצמו: אָמַר בעל הבית לְשׁוֹמֵר חִנָּם, הֵיכָן שׁוֹרִי, אָמַר לוֹ מֵת באונס, וְהוּא – והאמת היא שֶׁנִּשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד, וגם אם היה אומר את האמת היה פטור. או שאמר לו שנִשְׁבַּר, וְהוּא – והאמת היא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד, שגם בטענות אלו הוא פטור. או שאמר לו נִשְׁבָּה, וְהוּא – והאמת היא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִגְנַב אוֹ אָבַד. וכן אם אמר לו שנִגְנַב, וְהוּא – והאמת היא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ אָבַד. וכן אם טען שאָבַד, וְהוּא שֶׁמֵּת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אוֹ נִגְנַב, שבכל האופנים הללו לא פטר את עצמו על ידי טענת השקר, כיון שגם אם היה אומר את האמת היה פטור, אמר לו בעל הבית מַשְׁבִּיעֲךָ אֲנִי, וְאָמַר אָמֵן, הגם שנשבע לשקר, פָּטוּר הוא מקרבן שבועת הפקדון, מאחר ולא נפטר מחמת השבועה, אלא היה פטור באמת.