מסכת שבת, פרק ג, משנה ה

משנה ה: הַמֵּחַם שֶׁפִנָּהוּ, לֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ צוֹנֵן בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ, אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹכוֹ אוֹ לְתוֹךְ הַכּוֹס כְּדֵי לְהַפְשִׁירָן. הָאִלְפָס וְהַקְּדֵרָה שֶׁהֶעֱבִירָן מְרֻתָּחִין, לֹא יִתֵּן לְתוֹכָן תַּבְלִין, אֲבָל נוֹתֵן הוּא לְתוֹךְ הַקְּעָרָה אוֹ לְתוֹךְ הַתַּמְחוּי. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לַכֹּל הוּא נוֹתֵן חוּץ מִדָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ חֹמֶץ וָצִיר.
משנה ה: הַמֵּחַם שֶׁפִנָּהוּ – מיחם מלא במים חמים, שפינה אותו האדם מעל האש, אף על פי כן לֹא יִתֵּן לְתוֹכוֹ צוֹנֵן בִּשְׁבִיל שֶׁיֵּחַמּוּ – אסור לתת לתוך המים החמים מעט מים קרים, כדי שיתחממו גם הם, לפי שבכך הוא מבשל את המים הקרים. אֲבָל נוֹתֵן הוּא מים רבים צוננים לְתוֹכוֹ – לתוך המיחם, אוֹ אף מים מועטים לְתוֹךְ הַכּוֹס שמילא בה מים חמים מהמיחם, והיא 'כלי שני', כיון שבשני האופנים הללו עושה זאת רק כְּדֵי לְהַפְשִׁירָן – שיהיו המים פושרים ולא קרים, אך אינם מתבשלים בכך, או מפני שהם מרובים [כשנותנם לתוך המיחם], או מפני שהם ניתנים בכלי שני [כשנותנם לתוך הכוס]. הָאִלְפָס וְהַקְּדֵרָה שֶׁהֶעֱבִירָן מהאש כשהן מְרֻתָּחִין, לֹא יִתֵּן לְתוֹכָן תַּבְלִין בשבת, כיון ש'כלי ראשון' [והיינו כלי שהיה בעצמו על גבי האש] מבשל את מה שמכניסים לתוכו. אֲבָל נוֹתֵן הוּא את התבלין לְתוֹךְ הַקְּעָרָה שממנה האדם אוכל, אוֹ לְתוֹךְ הַתַּמְחוּי, שאליו מעבירים את התבשיל מהאילפס או הקדירה [וממנו נוטל כל אדם לקערתו], וזהו 'כלי שני' או 'כלי שלישי', שאינם מבשלים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, לַכֹּל הוּא נוֹתֵן – מותר לתת תבלין לכל תבשיל, ואפילו כשהוא בכלי ראשון [לאחר שסולק מעל גבי האש], חוּץ מִלתוך דָּבָר שֶׁיֶּשׁ בּוֹ חֹמֶץ, וְכן לתוך דבר שיש בו צִיר – רוטב הנוטף מדגים מלוחים, לפי שהחומץ והציר חריפים הם, ומבשלים את התבלין.