מסכת שבת, פרק ה, משנה א

משנה א: בַּמֶּה בְּהֵמָה יוֹצְאָה, וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה. יוֹצֵא הַגָּמָל בָּאַפְסָר, וְנָאקָה בַחֲטָם, וְלֻבְדְּקִיס בַּפְרֻמְבִּיָּא, וְסוּס בַּשֵׁיר, וְכָל בַּעֲלֵי הַשֵּׁיר יוֹצְאִים בַּשֵּׁיר, וְנִמְשָׁכִים בַּשֵּׁיר, וּמַזִּין עֲלֵיהֶן וְטוֹבְלִין בִּמְקוֹמָן:

משנה א: נאמר בתורה (שמות כ י) 'וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ', ולמדנו מכאן שכשם שאדם מוזהר על שביתת עצמו ובני ביתו, כך הוא מוזהר על שביתת בהמתו, מלבד דברים הנעשים לצורכה ולהנאתה [כגון תלישת עשבים לאכילה, וכדומה]. ולכן, אסור לאדם להניח לבהמתו לטלטל דברים ברשות הרבים, אלא אם כן הם נעשים לצורך שמירתה הרגילה, או לצורך נוי שהיא רגילה בו. פרק זה עוסק בפרטי הדינים של הוצאת בהמה בשבת. בַּמֶּה בְּהֵמָה יוֹצְאָה בשבת לרשות הרבים, וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה – אסור לבעליה להניח לה לצאת. יוֹצֵא הַגָּמָל בָּאַפְסָר – חבל שקושרים בפיו, למושכו בו, וְנָאקָה – נקבת הגמל, שהיא חזקה יותר מגמל, בַחֲטָם – בטבעת ברזל המחוברת לחוטמה, לפי שהיא צריכה שמירה גדולה יותר. וְלֻבְדְּקִיס – חמור הבא מלוד, שהוא חזק ביותר, בַּפְרֻמְבִּיָּא – ברסן של ברזל, לפי שהוא צריך שמירה גדולה. וְסוּס יוצא בַּשֵׁיר – חישוק של מתכת הכרוך סביב צווארו, וטבעת קבועה באותו חישוק, ומחברים לו חבל, ומושכים אותו בו. וְכן כָל בַּעֲלֵי הַשֵּׁיר – כל בעלי החיים שדרכם לצאת עם חישוק וחבל אלו, כגון כלבי צייד, יוֹצְאִים בשבת לרשות הרבים בַּשֵּׁיר, וְנִמְשָׁכִים – מותר למושכן בשבת בַּשֵּׁיר. מוסיפה המשנה דינים נוספים לגבי 'שֵּׁיר' זה: וְאם נטמא השֵּׁיר, מַזִּין עֲלֵיהֶן – מזים עליו מאפר פרה אדומה, וְטוֹבְלִין – מטבילים אותם, כשהם בִּמְקוֹמָן – בצואר הבהמה [והחידוש בהזאה הוא שאין חוששים שיתכוון להזות על הבהמה, ותפסל ההזאה. ובטבילה החידוש הוא שאין זה חציצה, לפי שאין החיבור מהודק].