מסכת שבת, פרק ה, משנה ב

משנה ב: חֲמוֹר יוֹצֵא בַמַרְדַּעַת, בִּזְמַן שֶׁהִיא קְשׁוּרָה לוֹ. זְכָרִים יוֹצְאִין לְבוּבִין, רְחֵלוֹת יוֹצְאוֹת שְׁחוּזוֹת, כְּבוּלוֹת, וּכְבוּנוֹת. הָעִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בְּכֻלָּן, חוּץ מִן הָרְחֵלִין הַכְּבוּנוֹת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, עִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת, לְיַבֵּשׁ, אֲבָל לֹא לֶחָלָב.

משנה ב: משנתנו ממשיכה לבאר באיזה משא מותר לאדם שתצא בהמתו בשבת לרשות הרבים: חֲמוֹר, יוֹצֵא בַמַרְדַּעַת – במין בגד שמונח על גבו כדי לחממו, בִּזְמַן שֶׁהִיא קְשׁוּרָה לוֹ – לחמור, אבל אם אינה קשורה לו אסור להוציאו כך, מחשש שתפול מעל גבו, ויטלטלנה האדם ארבע אמות ברשות הרבים [ומדובר שהיא קשורה לו מערב שבת, אבל לקושרה בשבת, אסור]. זְכָרִים – אילים, יוֹצְאִין לְבוּבִין – כשרצועת עור קשורה להן, שלא יעלו על הנקבות. רְחֵלוֹת, יוֹצְאוֹת שְׁחוּזוֹת – כשאלייתן קשורה באופן שיעלו עליהם הזכרים, כשרוצים שיתעברו, וכן כְּבוּלוֹת – כשאלייתן קשורה באופן שלא יעלו עליהן הזכרים, כשאין רוצים שיתעברו, וּכְבוּנוֹת – בבגד העוטף את צמרן, שלא יתלכלך. הָעִזִּים, יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת – כשדדיהן קשורים, לפעמים קושרים בחוזק, כשרוצים לייבש את חלבן, ולפעמים קושרים ברפיון, כשרוצים שלא יטפטף החלב לארץ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹסֵר בְּכֻלָּן – בכל האופנים שהתבארו לעיל, חוּץ מִן הָרְחֵלִין הַכְּבוּנוֹת, כיון ששמירת הצמר שלא יתלכלך הרי זה כתכשיט עבורם.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, באמת הלכה כתנא קמא שדברים אלו אינן משאוי, אמנם מְחַלֵּק הוא בפרט אחד, וסובר שעִזִּים יוֹצְאוֹת צְרוּרוֹת, דוקא כשעושים כן כדי לְיַבֵּשׁ את חלבן, שאז הקשירה חזקה ואין חשש שיפול הבגד הקשור לארץ, אֲבָל לֹא כשקושרים את הבגד לֶחָלָב – כדי לשמור את החלב שלא יטפטף, כיון שזהו קשר רפוי ועשוי הבגד ליפול, וחששו חכמים שיבא האדם לטלטלו ארבע אמות ברשות הרבים.