מסכת שבת, פרק ו, משנה י

משנה י: יוֹצְאִין בְּבֵיצַת הַחַרְגּוֹל וּבְשֵׁן שׁוּעָל וּבְמַסְמֵר מִן הַצָּלוּב מִשּׁוּם רְפוּאָה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אַף בַּחֹל אָסוּר מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי:

משנה י: משנתנו ממשיכה להביא סגולות נוספות שהיו נוהגים להשתמש בהם, ומבארת אם מותר לצאת בהם בשבת ובחול: יוֹצְאִין לרשות הרבים בשבת בְּבֵיצַת הַחַרְגּוֹל, והיו תולים אותה באוזן, לרפואת כאב האוזן. וּבְשֵׁן שׁוּעָל, והיתה זו סגולה לשינה, מי שישן הרבה היו תולים לו שן של שועל חי, ומי שאינו יכול לישון תולים לו שן של שועל מת. וּבְמַסְמֵר מִן הַצָּלוּב – מסמר שנטלו מעץ שתלו עליו אדם, והוא מועיל להוריד נפיחות שמחמת מכה, וכל הדברים הללו נעשים מִשּׁוּם רְפוּאָה, ומותר לצאת בהם לרשות הרבים בשבת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אַף בַּחֹל אָסוּר לצאת בדברים אלו, מִשּׁוּם שיש בזה משום הליכה ב'דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי', כלומר, אסרה התורה על ישראל להלך בחוקות הגויים, וכל דבר שאין בו טעם ונעשה על ידי הגויים, אסור לישראל ללכת בדרכם ולעשות כן. אמנם רבי מאיר סובר שבכל דבר שנעשה משום רפואה, אין איסור זה, ומותר לעשותו בחול ואף לצאת בו בשבת.