שנינו במשנה, 'וְהַכּוֹתֵב שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת, והמוחק על מנת לכתוב שתי אותיות' וכו'.
הגמרא מביאה ברייתא בענין זה: תָּנוּ רַבָּנָן – שנו חכמים בברייתא, כָּתַב אוֹת אַחַת גְּדוֹלָה, וְיֵשׁ בִּמְקוֹמָהּ כְּדֵי לִכְתּוֹב שְׁתַּיִם, פָּטוּר, כיון שסוף סוף לא עשה מלאכה חשובה של כתיבת שתי אותיות. אבל אם מָחַק אוֹת אַחַת גְּדוֹלָה, על מנת לכתוב תחתיה, וְיֵשׁ בִּמְקוֹמָהּ כְּדֵי לִכְתּוֹב שְׁתַּיִם, חַיָּב, שהרי מכל מקום יש חשיבות במלאכתו, שהכין מקום ראוי לכתיבת שתי אותיות. אָמַר רַבִּי מְנַחֵם בְּרַבִּי יוֹסִי, דין זֶה, הוא חֹמֶר – חומרא שיש בְּמוֹחֵק יותר מִבְּכוֹתֵב.
'הַבּוֹנֶה וְהַסּוֹתֵר, הַמְכַבֶּה וְהַמַּבְעִיר וְהַמַּכֶּה בְּפַטִּישׁ'. הגמרא מבארת את מהותה של מלאכת 'מכה בפטיש': רַבָּה וְרַבִּי זֵירָא דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם כלל זה, כָּל מִידִי דְּאִית בֵּיהּ גְּמַר מְלָאכָה – כל דבר שיש בעשייתו משום גמר מלאכה, חַיָּב עליו מִשּׁוּם מַכֶּה בְּפַטִּישׁ.
משנה
לאחר שהתבאר במשנה שבתחילת הפרק 'כלל גדול' בענין חיובי חטאת על כמה חילולי שבת, מביאה משנתנו כלל נוסף בהלכות הוצאה בשבת: וְעוֹד כְּלָל אַחֵר אָמְרוּ, כָּל דבר הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ – כל דבר שראוי הוא לשמירה לשימוש האדם, ויתכן שיזדקק לו, וּמַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ – ורגילים בני אדם להצניעו ולשומרו, וְהוֹצִיאוֹ בַּשַּׁבָּת, חַיָּב עָלָּיו. וְכָל דבר שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ, וְכן דבר שאֵין מַצְנִיעִין כָּמוֹהוּ, וְהוֹצִיאוֹ בְּשַׁבָּת, אֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא הַמַּצְנִיעוֹ – רק אדם שעשה מעשה והצניע לשמירה את אותו דבר, כיון שהחשיבו בעיני עצמו לדבר חשוב, אם עבר והוציאו, חייב.
גמרא
שנינו במשנה שחיוב הוצאה בשבת הוא על 'כָּל הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ'. מבררת הגמרא, לְאַפּוֹקֵי מַאי – מה באה המשנה למעט, איזה הוא דבר שאינו ראוי להצניע. מביאה הגמרא שני ביאורים, רַב מַתָּנָה אָמַר, לְאַפּוֹקֵי – משנתנו באה למעט דַּם נִדָּה, שאין דרך לשומרו. מַר עוּקְבָא אָמַר, לְאַפּוֹקֵי – למעט עֲצֵי אֲשֵׁרָה, שהם אסורים בהנאה, ואין דרך להצניעם לשימוש. מבארת הגמרא מה יסבור כל אחד מהאמוראים בנידון האחר: מַאן דְּאָמַר – רב מתנה שביאר שהמשנה ממעטת דַּם נִדָּה, כיון שאין דרך להשתמש בו, כָּל שֶׁכֵּן שיסבור כן בעֲצֵי אֲשֵׁרָה, שאינם ראויים לכלום. וּמַאן דְּאָמַר – ואילו מר עוקבא שביאר שכוונת המשנה לעֲצֵי אֲשֵׁרָה, רק בזה הוא סובר כן, אֲבָל דַּם נִדָּה, לֹא – אינו ממועט ממשנתנו, כיון דְּמַצְנַע לֵיהּ לְשׁוּנְרָא – דרך האדם להצניע דם זה להאכילו לחתול. וְאִידָךְ – ואילו רב מתנה, שנקט שאין דרך להצניע דם נדה, טעמו הוא דכֵּיוָן דַּחֲלַשָׁא לֹא מַצְנַע לֵיהּ – כיון שחתול האוכל מדם של אדם גורם חולשה לאותו אדם שיצא ממנו הדם, לכן אין דרך לתת לחתול לאכול דם נדה, ואין אדם מצניעו לשם כך.
משנה
כפי שהתבאר במשנה הקודמת, חיוב הוצאה מרשות לרשות הוא בדבר שיש לו חשיבות, משנתנו מביאה דברים מסויימים ומפרטת מהו שיעור ההוצאה שחייבים עליהם: הַמּוֹצִיא תֶבֶן, שיעור חיובו כִּמְלֹא פִי פָרָה, שדרכה לאכול תבן. עָצָה – תבן של מיני קטניות, כִּמְלֹא פִי גָמָל, שדרכו לאכול עצה, ושיעור זה גדול משיעור 'פי פרה', והמוציא עצה כמלא פי פרה פטור, כיון שאין זה מאכלה. עָמִיר – קשין של שיבולים, כִּמְלֹא פִי טָלֶה. עֲלֵי שׁוּם וַעֲלֵי בְצָלִים, אם הם לַחִים, הראויים לאכילת אדם, ואינם ראויים לאכילת גדי, שיעורם כַּגְּרוֹגֶרֶת – כשיעור תאנה מיובשת [והיינו כשאר מאכלים הראויים לאדם, ששיעורם כגרוגרת], אך אם הם יְבֵשִׁים, שאינם ראויים לאכילת אדם, שיעורם כִּמְלֹא פִי גְדִי. עֲשָׂבִים, כִּמְלֹא פִי הַגְדִי, שהוא קטן ממלא פי טלה, ולכן אף שגם הטלה אוכל עשבים, שיעור הוצאתם הוא כמלא פי גדי, שהוא שיעור קטן יותר, ואף לו ראויים העשבים.
מוסיפה המשנה, וְכל הדברים שהוזכרו לעיל, אֵין מִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, שאם הוציא מעט תבן ומעט עצה, אף שמבין שניהם יש את שיעור החיוב הקטן שביניהם [שהוא מלא פי פרה], אין חייב על הוצאתם, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן שָׁוִין בְשִׁעוּרֵיהֶן, ושיעור העצה הוא רק כמלא פי גמל, ובהוצאה זו לא הוציא שיעור כזה. אך אם מבין שניהם יש את השיעור הגדול שביניהם [שהוא מלא פי גמל], חייב, כיון שהעצה והתבן המעורבים ראויים לאכילת גמל (תוספות וחידושי הר"ן), ונמצא שהוציא מאכל הראוי לגמל, בשיעור מלא פי גמל.
הַמּוֹצִיא אוֹכָלִים – מאכלים הראויים לאכילת אדם, כַּגְּרוֹגֶרֶת – בגודל תאנה מיובשת, [חַיָּב], כיון שזהו שיעור אכילה חשוב אצל אדם. וְכל מיני המאכלים הראויים לאדם מִצְטָרְפִים זֶה עִם זֶה, מִפְּנֵי שֶׁשָּׁוִין בְשִׁעוּרֵיהֶן, חוּץ מִקְּלִיפֵּיהֶן – קליפות המאכלים, וְגַרְעִינֵיהֶן, וְעֻקְצֵיהֶן של הפירות, כלומר העץ הדק שבו מחובר הפרי לאילן, וְסוּבָּן – קליפות החיטים, וּמוּרְסָנָן – החלק הגס שבחיטה, הנשאר בנפה, שכל אלו אינם ראויים לאכילת האדם, ואינם משלימים לשיעור. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אמנם כל הגרעינים והקליפות אינם מצטרפים, חוּץ מִקְּלִיפֵּי עֲדָשִׁים הַמִּתְבַּשְּׁלוֹת עִמָּהֶן, כלומר הקליפה הדקה המתבשלת יחד עם העדשים [למעט הקליפה החיצונית, התרמילים, שאינה מתבשלת עמהם, ואינה מצטרפת], וכיון שכך מצטרפים הקליפות לעדשים, להשלים לשיעור הוצאה המחייב.
