מסכת שבת, פרק יד, משנה ב

פרק יד, משנה א: שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה הַצָּדָן וְהַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב וּשְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים הַחוֹבֵל בָּהֶן פָּטוּר הַצָּדָן לְצֹרֶךְ חַיָּב שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ פָּטוּר חַיָּה וָעוֹף שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ הַצָּדָן פָּטוּר וְהַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב:

משנה א: משנתנו מבארת את דיני הצד והחובל בשבת במיני בעלי חיים שונים: שְׁמוֹנָה שְׁרָצִים הָאֲמוּרִים בַּתּוֹרָה, שהם מטמאים, והם, החולד, העכבר, הצב, האנקה, הכח, הלטאה, החומט והתנשמת, הַצָּדָן – הצד אותם לצורך, וְהַחוֹבֵל בָּהֶן, חַיָּב, כיון שיש להם עור והדם נצרר תחת העור, והרי זו חבורה שאינה חוזרת, וכיון שהפריד את הדם מהבשר חייב משום תולדת 'דש'. וּשְׁאָר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים, שאין להם עור, כגון תולעים וחלזונות ועקרבים, הַחוֹבֵל בָּהֶן פָּטוּר, כיון שאין להם עור, והדם חוזר למקומו. וכל אותם שקצים ורמשים, הַצָּדָן לְצֹרֶךְ, כגון שהוא זקוק להם מסיבה כל שהיא, חַיָּב משום צד. ואם צדן שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ, אלא רק כדי שלא יזיקו וכדומה, פָּטוּר [ואף בשמונה שרצים הדין כן, אלא שבדרך כלל צידת אותם שמונה שרצים היא לצורך עורן או בשרן, לכן נקטה המשנה בפשטות שחייב, ואילו צידת שאר שקצים ורמשים בדרך כלל היא למונעם מלהזיק וכדומה].

חַיָּה וָעוֹף שֶׁבִּרְשׁוּתוֹ של האדם, הַצָּדָן פָּטוּר, שהרי הם כבר מצויים ברשותו, וְהַחוֹבֵל בָּהֶן חַיָּב, כאשר חבלה זו היא לצורך, כגון שהוא צריך את דמם וכדומה.