פרשת אמור
"ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלוהיכם מכל אלה" (ויקרא כב כה)
מצוות לא תעשה, שלא להקריב בעלי מומים הבאים מיד הגוים, שנאמר 'ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה'. והוצרכה התורה להזהיר על כך, כדי שלא נאמר, מאחר שהוא גוי, נקריב בעדו בעל מום. אמנם התירה התורה לקבל מיד הגויים קרבנות תמימים, כמו שנאמר 'איש איש מבית ישראל ומן הגר בישראל אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם ולכל נדבותם', ולשון 'איש' באה לרבות גם גויים, שיכולים להביא לבית המקדש קרבנות, נדרים ונדבות.
משרשי המצוה הוא מכבוד בית המקדש, שלא יובאו בו קרבנות בעלי מומים, וכמו שהתבאר לעיל.
ונוהגת מצוה זו בכהנים, בזמן שישראל נמצאים בארץ ישראל, כי אז הוא זמן הקרבת קרבנות. וכהן שעבר על זה והקריב בעל מום, אף על פי שהוא מיד גוי, לוקה.
