פרשת אמור
"שור או כשב… ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן" (ויקרא כב כז)
מצוות עשה, שיהיה כל קרבן שנקריב מן הבהמה מבן שמנת ימים ומעלה, לא פחות מזה, שנאמר 'שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן', ולימדה כאן התורה שקודם ליום השמיני לא ירצה הקרבן, וזהו הנקרא 'לאו הבא מכלל עשה', שדינו כמצוות עשה.
משרשי המצוה, כפי שכבר התבאר, כי על ידי הפעולה יתעורר האדם להכשיר מעשהו, ולכן נצטווה להיות פעולת הדברים שבהן הכשר המעשה – שלימה בכל כחו, ומשלמות הקרבן, שיהיה מבן שמנת ימים והלאה, כי קדם לכן איננו ראוי לכל דבר, ולא יחמוד איש אותו לאכילה, לסחורה או למתנה.
ונוהגת מצוה זו בזמן שבית המקדש קיים, בכהנים, כי להם מצות הקרבן, ועל ידם יתקרבו. ולדעת הרמב"ם חיוב מצוה זו אף על הישראל המקדיש אותו, ונמצא שלדבריו חיוב מצוה זו בין בכהנים בין בישראלים, באנשים ובנשים.
