יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

מצוה תטז) שלא להתאוות ממון חבירו

פרשת ואתחנן

"לא תתאוה בית רעך…" (דברים ה יח)

מצוות לא תעשה, שנמנענו לקבוע במחשבתנו להתאוות מה שביד אחד מאחינו בני ישראל, לפי שקביעות המחשבה בתאוה על אותו דבר תהיה סיבה לעשות תחבולה לקחת אותו ממנו, ואף על פי שאין רצונו למכרו, או על ידי שיקננו ממנו בעל כרחו, או בחזקה, אם לא נוכל בענין אחר. ועל זה נאמר 'ולא תתאוה בית רעך' וגו'.

ואין איסור זה שוה לאיסור 'לא תחמוד', כי איסור לא תחמוד הוא על לקיחת החפץ, בין תמורת דמים ובין ללא תמורה, אם אין הבעלים חפץ למוכרו, ואילו איסור 'לא תתאוה' אוסר אפילו את התאווה שבתוך לבנו.

ואל תתמה על כך, איך יוכל האדם למנוע לבבו מלהתאוות אל אוצר כל כלי חמדה שיראה ברשות חבירו, והוא עני וריק מכל? ואיך תאסור התורה דבר שאי אפשר להמנע ממנו? התשובה היא שדבר זה אינו נכון, כי אמנם ביד האדם למנוע עצמו ומחשבותיו ותאוותיו מכל מה שירצה, וברשותו ובדעתו להרחיק ולקרב חפצו בכל הדברים כרצונו, וליבו מסור בידו, ולכל אשר יחפוץ יטנו. והקב"ה, אשר לפניו כל תעלומות, והוא רואה ובוחן כליות ולב, אין מחשבה מכל מחשבות האדם שתעלם ממנו, ישיב נקם לעוברי רצונו בלבבם, ונוצר חסד לאלפים לאוהביו המפנים מחשבותיהם לעבודתו, שאין טוב לאדם כמו המחשבה הטובה והזכה, כי היא ראשית כל המעשים וסופן.

שורש מצוה זו ידוע הוא, כי הרחקת הגזל מבין בני האדם היא תועלת הכל, והשכל עד נאמן בדבר.

ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן, באנשים ובנשים. ואף הגויים חייבים במצוה זו, לפי שהיא ענף למצוות גזל, שהיא אחת משבע מצוות שנצטוו עליהן כל בני העולם.

 

"דָּרַשׁ רַבִּי שִׂמְלַאי, שֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה מִצְווֹת נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמֹשֶׁה, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וְחָמֵשׁ לָאוִין כְּמִנְיַן יְמוֹת הַחַמָּה, וּמָאתַיִם וְאַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנָה עֲשֵׂה כְּנֶגֶד אֵיבָרָיו שֶׁל אָדָם". (מכות כג:)