ספר המדע: הלכות עבודת כוכבים, פרק ד, ח-י
ח) ועיר הנדחת שהוזמו עדיה, כלומר, לאחר שהעידו עדים שנעשית עיר הנדחת, באו עדים אחרים והעידו שהעדים הראשונים היו עמהם במקום אחר ורחוק באותו זמן שעליו העידו, ונאמנים העדים האחרונים, מכל מקום כל המחזיק בנכסיה, זכה, ואין זה מחמת עונש אלא מחמת הטעם שיבואר להלן, ומותר ליהנות בו, שהרי הוזמו והתברר שאין דינם כלל כאנשי עיר הנדחת, ולמה זכה בה המחזיק בנכסיה, לפי שכל אחד ואחד מבני העיר כבר הפקיר בדעתו את ממונו משעה שנגמר דינו, והרי זה כחפצים הנשטפים בנהר שהבעלים מתייאשים מהם לגמרי ומותר לכל אדם לזכות בהם. ובאופן שהתקיימה העדות ונשרפה העיר כדין, אינה נבנית – אסור לבנותה לעולם, וכל הבונה אותה, לוקה, שנאמר 'לא תבנה עוד'. ומכל מקום מותר לעשותה גנות ופרדסים, שנאמר 'לא תבנה עוד', ויש ללמוד מכך שהאיסור הוא רק לענין זה שלא תבנה מדינה כמו שהיתה, אך מותר לעשותה גנות ופרדסים:
ט) שיירא של בני האדם, העוברת ממקום למקום, אם עברה בעיר הנדחת, והודחה עמה, אם שהתה שם שלשים יום, הרי הם כבני העיר, ונהרגין בסייף וממונם אבד. ואם לאו, אלא היו שם פחות משלשים יום, הן בסקילה וממונם ליורשיהן, כדין יחידים העובדים עבודה זרה:
י) נכסי אנשי מדינה [-עיר] אחרת, שהיו מופקדין אצל בני אדם הגרים בתוכה, אף על פי שקבלו עליהן אנשי עיר הנדחת אחריות על נכסים אלו, אינם נחשבים כאילו הם שלהם, ואין נשרפין עם שאר הממון שבעיר, אלא יחזרו לבעליהן, שנאמר 'שללה', ולא שלל חבירתה. נכסי הרשעים שהודחו, שבשעה שנגמר דינם היו מופקדין במדינה אחרת, אם נקבצו עמה – עם נכסי עיר הנדחת, קודם שנשרפה העיר עם שללה, הרי הם נשרפין בכללה. ואם לאו, שכבר נשרפה העיר עם שללה בזמן שהיו נכסים אלו מופקדים בעיר אחרת, אין מאבדים אותם, אלא ינתנו ליורשיהם:
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
