ספר המדע: הלכות תלמוד תורה, פרק ז, ד-ו
ד) מהו המנהג שינהוג המנודה בעצמו, ושנוהגין אחרים עמו, מנודה אסור לספר שערותיו ולכבס בגדיו, כאבל, כל ימי נידויו, ואין מזמנין עליו, ולא כוללין אותו בעשרה לכל דבר שצריך עשרה, ולא יושבין עמו בארבע אמות. אבל שונה [-מלמד] הוא תורה לאחרים, ושונין לו – ומותר לאחרים ללמד אותו, ונשכר – משכיר את עצמו למלאכה, ושוכר אחרים שיעשו מלאכה עבורו. ואם מת בעודו בנידוי, בית דין שולחין ומניחין אבן על ארונו, כלומר שהן כביכול רוגמין אותו, לפי שהוא מובדל מן הציבור, ואין צריך לומר שאין מספידין אותו ואין מלוין את מטתו.
ה) יותר עליו המוחרם – חמור דינו של המוחרם יותר משל המנודה, שהמוחרם אינו שונה [-מלמד] לאחרים, ואין שונין לו, אבל שונה הוא לעצמו כדי שלא ישכח תלמודו. ואינו נשכר למלאכה, ואין נשכרין לו לעשות מלאכתו, ואין נושאין ונותנין עמו, ואין מתעסקין עמו אלא מעט עסק, כדי פרנסתו.
ו) מי שישב בנידוי שלשים יום, ולא בקש מבית דין להתירו, מנדין אותו פעם שניה, ואם ישב גם באותם שלשים יום אחרים ולא בקש להתירו, מחרימין אותו.
שימו לב: כשם שאין פוסקים הלכה מהמשנה או מהגמרא, כך אין לפסוק הלכה למעשה מתוך דברי הרמב"ם, אלא לאחר העיון בדברי הפוסקים האחרונים!
שֶׁנַּעֲשׂוּ מִיְּמוֹת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ וְעַד חִבּוּר הַגְּמָרָא... לְפִיכָךְ קָרָאתִי שֵׁם חִיבּוּר זֶה מִשְׁנֶה תּוֹרָה".
(הקדמת הרמב"ם)
