א וְהַמֶּ֤לֶךְ דָּוִד֙ זָקֵ֔ן בָּ֖א בַּיָּמִ֑ים וַיְכַסֻּ֨הוּ֙ בַּבְּגָדִ֔ים וְלֹ֥א יִחַ֖ם לֽוֹ׃ ב וַיֹּ֧אמְרוּ ל֣וֹ עֲבָדָ֗יו יְבַקְשׁ֞וּ לַֽאדֹנִ֤י הַמֶּ֨לֶךְ֙ נַֽעֲרָ֣ה בְתוּלָ֔ה וְעָֽמְדָה֙ לִפְנֵ֣י הַמֶּ֔לֶךְ וּתְהִי־ל֖וֹ סֹכֶ֑נֶת וְשָֽׁכְבָ֣ה בְחֵיקֶ֔ךָ וְחַ֖ם לַֽאדֹנִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ ג וַיְבַקְשׁוּ֙ נַֽעֲרָ֣ה יָפָ֔ה בְּכֹ֖ל גְּב֣וּל יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּמְצְא֗וּ אֶת־אֲבִישַׁג֙ הַשּׁ֣וּנַמִּ֔ית וַיָּבִ֥אוּ אֹתָ֖הּ לַמֶּֽלֶךְ׃ ד וְהַֽנַּעֲרָ֖ה יָפָ֣ה עַד־מְאֹ֑ד וַתְּהִ֨י לַמֶּ֤לֶךְ סֹכֶ֨נֶת֙ וַתְּשָׁ֣רְתֵ֔הוּ וְהַמֶּ֖לֶךְ לֹ֥א יְדָעָֽהּ׃ ה וַאֲדֹֽנִיָּ֧ה בֶן־חַגִּ֛ית מִתְנַשֵּׂ֥א לֵאמֹ֖ר אֲנִ֣י אֶמְלֹ֑ךְ וַיַּ֣עַשׂ ל֗וֹ רֶ֚כֶב וּפָ֣רָשִׁ֔ים וַֽחֲמִשִּׁ֥ים אִ֖ישׁ רָצִ֥ים לְפָנָֽיו׃
֍ ֍ ֍
ספר מלכים (א-ב) מקיף את עניני עם ישראל מתחילת מלכות שלמה בן דוד, ועד חורבן בית המקדש הראשון על ידי נבוכדנצר מלך בבל.
אף על פי שעניני דוד המלך התבארו בספר שמואל, וספר מלכים אמור להתחיל בדברי מלכות שלמה, הפרשה הראשונה בספר זה עוסקת עדיין בדוד המלך, כיון שהמלכתו של שלמה בחיי אביו היתה מחמת התנשאותו של אדניה ורצונו למלוך, והסיבה שהעיז אדניה לנסות למלוך עוד בחיי אביו היתה מחמת זקנותו של דוד ותשות כוחו, ומחמת שרצה לישא את אבישג השונמית שהיתה משרתת את דוד, וקיוה שעל ידי מלכותו יוכל לישא אותה, וכפי שיבואר להלן.
(א) וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד זָקֵן בגופו, באפיסת כוחותיו, וגם היה כבר בָּא בַּיָּמִים, כי היה כמעט בן שבעים שנה, וַיְכַסֻּהוּ בַּבְּגָדִים וְלֹא יִחַם לוֹ, כיון שכבר תם חומו הטבעי, והבגדים אינם אלא שומרי החום הטבעי שלא יתפזר, אך אינם מחממים את הגוף כשהוא קר בטבעו. ובמצב זה כבר לא היתה תקוה שעוד יתחזק דוד לחזור ולמלוך על ישראל, והיה נראה לענין המלוכה כאילו כבר אינו בעולם, והגיעה העת שאחד מבניו ימלוך תחתיו, ולכן רצה אדניה להמליך את עצמו [וחשב שלא יהא משפטו כאבשלום, שמרד בדוד אביו בעודו בעוצם כוחו ותקיפותו].
(ב) אחרי שראו עבדיו כי אפס חומו הטבעי וצריכים למצוא דרך לחממו, וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲבָדָיו, יְבַקְשׁוּ לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ נַעֲרָה בְתוּלָה, שבשרה חם יותר מאשה נשואה, וכשיפרסמו שמבקשים עבורו נערה יאמרו רק וְעָמְדָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לשרתו, וּתְהִי לוֹ סֹכֶנֶת – ממונה על אוצרותיו, אמנם המטרה האמיתית, שאין מכבוד המלכות לפרסם זאת, היא וְשָׁכְבָה בְחֵיקֶךָ, וְחַם לַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ.
(ג) וַיְבַקְשׁוּ נַעֲרָה יָפָה בְּכֹל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל, וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית, וַיָּבִאוּ אֹתָהּ לַמֶּלֶךְ.
(ד) עתה רומז הפסוק לסיבה אשר הניעה את אדניה למלוך ולמרוד באביו, וְהַנַּעֲרָה יָפָה עַד מְאֹד, ומחמת כן חשק בה אדניה מאד, וַתְּהִי לַמֶּלֶךְ סֹכֶנֶת, וַתְּשָׁרְתֵהוּ, וְהַמֶּלֶךְ לֹא יְדָעָהּ, ומחמת כן חשב שגם מצד אביו לא תהיה מניעה לכך שישאנה, שהרי דוד לא נשאה, ויוכלו למצוא עבורו נערה אחרת שתשרת אותו. ומחמת כן רצה אדניה למלוך מיד, בחושבו שאם יוכל לשמור בסוד את המלכתו, ורק לאחר מכן יוודע הדבר לדוד, לא ירע הדבר כל כך בעיניו, מאחר ובין כך כבר אפסו כוחותיו מלמלוך, ויסכים בדיעבד למלכותו של אדניה, ולאחר שימלוך יוכל לישא את אבישג, כרצונו.
והסיבה שחשב שיוכל להסתיר את המלכתו מדוד, כיון שאין מן הנימוס שיהיה שום אדם בחדר המלך בעת כזו שאבישג מחממת אותו, ומחמת כן היו נשותיו, עבדיו ובני ביתו של המלך מְנוּעִים מלהכנס לחדרו, והיה ניתן לחשוב שייעלם מהמלך גם נסיונו של אדניה למלוך על ישראל, עד לאחר שיסתיים הדבר [כפי שבאמת היה עשוי להיות, לולא נתן הנביא, וכמו שיבואר להלן].
(ה) ומחמת הסיבות האמורות לעיל, וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ, וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים, וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו, וכל אלו מדרכי המלוכה, כדי להראות שהוא העתיד למלוך תחת דוד אביו.
