פסקי הלכות על פי הרי"ף, מסכת יבמות, פרק חמשה עשר (ב) ופרק ששה עשר (א)

פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת יבמות, פרק חמשה עשר (ב)
֍ ֍ ֍
יח. והכל נאמנים להעיד לה עדות זו חוץ מחמש נשים שחזקתן שונאות זו את זו שאין מעידות זו לזו במיתת בעלה שמא יתכוונו לאסרה על בעלה ועדיין הוא קיים, ואלו הן: חמותה, ובת חמותה, וצרתה, ויבמתה, ובת בעלה. אפילו גוי המשיח לפי תומו נאמן ומשיאין על פיו כמו שיתבאר, ואם נתכוון להעיד אינו נאמן. (גירושין, פי"ב הט"ז)
יט. בא עד אחד והעיד שמת בעלה והתירוה להנשא על פיו ואחר כך בא אחר והכחיש את הראשון ואמר לא מת הרי זו לא תצא מהתירה ותנשא, שעד אחד בעדות אשה כשני עדים בשאר עדיות ואין דבריו של אחד במקום שנים.
באו שניהם כאחד זה אומר מת וזה אומר לא מת, אשה אומרת מת ואשה אומרת לא מת, הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא מפני שהיא ספק, ואם נשאת לעד שהעיד לה והיא אומרת בריא לי שמת הרי זו לא תצא, באו שנים ואמרו לא מת אף על פי שנשאת תצא.
במה דברים אמורים בשהיה האחד שנשאת על פיו כמו השנים שבאו והכחישו אותו, כגון שנשאת על פי איש ובאו שנים ואמרו לא מת, או שנשאת על פי אשה או על פי עצמה ובאו שתי נשים או שני פסולין של דבריהן ואמרו לא מת, אבל עד כשר אומר מת ונשים רבות או פסולין אומרים לא מת הרי זה כמחצה למחצה, ואם נשאת לאחד מעדיה והיא אומרת ודאי מת הרי זו לא תצא.
אשה אומרת מת או היא שאמרה מת בעלי ואחר כך בא עד כשר ואמר לא מת הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא.
אשה אומרת לא מת ושתי נשים אומרות מת הרי זו תנשא, וכן אם אמרו עשר נשים לא מת ואחת עשרה אומרות מת הרי זו תנשא, שאין אומרין שנים כמאה אלא בעדים כשרים אבל בפסולין הולכין אחר הרוב בין להקל בין להחמיר. (גירושין, פי"ב, הלכות יח-כב)
כ. מי שיש לו שתי נשים ובאה אחת מהן ואמרה מת בעלי הרי זו תנשא על פי עצמה כמו שביארנו, וצרתה אסורה שאין צרה מעידה לחבירתה, ואפילו נשאת זו תחלה אין אומרין אילו לא מת בעלה לא היתה אוסרת עצמה עליו, שמא משנאתה בצרתה רוצה היא שיאסרו שתיהן עליו. זאת אומרת מת בעלי וצרתה מכחשת אותה ואומרת לה לא מת הרי זו תנשא, כשם שאינה מעידה לה להתירה כך לא תעיד לה לאוסרה, זאת אומרת מת וצרתה אומרת נהרג הואיל ושתיהן אומרות שאינו קיים הרי אלו ינשאו. (גירושין, פי"ב הכ"ד)
כא. מי שהוחזקה אשת איש והלכה היא ובעלה למדינת הים ושלום בינו לבינה ושלום בעולם ובאה ואמרה מת בעלי נאמנת ותנשא או תתיבם, חזקה שאינה מקלקלת עצמה ותאסור עצמה על זה ועל זה ותפסיד כתובתה מזה ומזה ותוציא בניה ממזרים בדבר העשוי להגלות לכל ואי אפשר להכחיש ולא לטעון טענה שאם הוא חי סופו לבא או יודע שהוא חי. וכן אם בא עד אחד והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו שהדבר עשוי להגלות, אפילו עבד או אשה או שפחה ועד מפי עד מפי עבד מפי שפחה מפי קרובין נאמנין לומר מת פלוני ותנשא אשתו או תתיבם על פיהם. (גירושין, פי"ב הט"ו)
כב. אמרה לה צרתה או אחת מהחמש נשים שאינן נאמנות להעידה שמת בעלה הואיל ואינה נישאת על פיהן הרי זו אוכלת בתרומה בחזקת שבעלה קיים, עד שיעיד לה מי שהוא נאמן להשיאה על פיו. (תרומות, פ"ט ה"ד)
כג. המקדש אחת מחמש נשים ואינו יודע איזו מהן קידש וכל אחת ואחת אומרת אותי קידש אסור בקרובות כולן ונותן גט לכל אחת ואחת ומניח כתובה אחת ביניהן ומסתלק, ואם קידש בביאה קנסו אותו חכמים שיתן כתובה לכל אחת ואחת, והדבר ידוע שהכתובה שכתב לאחת מהן אבדה וכל אחת ואחת אומרת אני היא שקידשתני וכתבת לי ואבדה כתובתי. (אישות, פ"ט הכ"ד)
כד. הגוזל אחד מחמשה ואינו יודע מי הוא הנגזל וכל אחד ואחד מהן תובעו ואומר לי גזלת אף על פי שאין שם עדים שגזל הרי כל אחד מהן נשבע שזה גזלו ומשלם גזלה לכל אחד ואחד, אף דבר זה קנס הוא שקנסו אותו חכמים מפני שעבר עבירה וגזל אבל דין תורה אינו חייב לשלם מספק. (גזילה ואבידה, פ"ד ה"ט)
כה. הלוקח מאחד מחמשה בני אדם וכל אחד מהן תובע אותו ואומר אני הוא בעל המקח, והוא אינו יודע ממי מהם לקח, מניח דמי המקח ביניהם ומסתלק ויהיו הדמים מונחין עד שיודו או עד שיבא אליהו, ואם הוא חסיד נותן דמים לכל אחד ואחד כדי לצאת ידי שמים. (מכירה, פ"כ ה"ב)
כו. אף על פי שהאשה נאמנת לומר מת בעלי ותנשא או תתיבם אין היבמה נאמנת לומר מת יבמי שתנשא לזר הואיל והוא איסור לאו שמא יהיה קל בעיניה, וכן אין היבם נאמן לומר מת אחי שייבם את אשתו שמא עיניו נתן בה, ואין האשה נאמנת לומר מתה אחותי שתכנס לביתה, ואין האיש נאמן לומר מתה אשתי שישא את אחותה עד שיעידו שני עדים שמתה אחותה ואחר כך תכנס לביתה שלא האמינו עד אחד אלא משום התרת עגונה כמו שביארנו.
לפיכך האשה שהלכה היא ובעלה ויבמה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי ואחר כך מת יבמי או שאמרה מת יבמי ואחר כך מת בעלי הרי זו אינה נאמנת, אבל אם הלכה היא ובעלה בלבד ובאה ואמרה ניתן לי יבם במדינת הים ומת בין שאמרה מת היבם ואחר כך מת בעלי בין שאמרה מת בעלי ואחר כך מת היבם שניתן לי הרי זו נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
האשה שהלכה היא ובעלה ובנה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי ואחר כך מת בני נאמנת, שהרי היתה בחזקת התר לזר בעת שהלכה, אמרה מת בני ואחר כך מת בעלי אינה נאמנת להתיבם וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת.
הלכה היא ובעלה בלבד ובאה ואמרה ניתן לי בן במדינת הים ומת ואחר כך מת בעלי נאמנת ומתיבמת, שהרי היתה בחזקת התר ליבמה בעת שהלכה, אמרה מת בעלי ואחר כך מת הבן שניתן לי אינה נאמנת לפטור עצמה מן היבום ומן החליצה וחוששין לדבריה וחולצת ולא מתיבמת.
במה דברים אמורים בשהיתה פסולה לכהונה מתחלתה כגון שהיתה גרושה או חללה או שאמרה במערה היינו כשמתו, אבל אם אין הדבר כן אינה חולצת, שמא תחלוץ ויבואו עדים ויעידו שהדבר כמו שאמרה והבעל מת תחלה ונמצאת חליצה זו אינה כלום ותנשא לכהן ויראה הרואה אותה שחלצה ונשאת לכהן וידמה שהחלוצה מותרת לכהונה והוא אינו יודע בעדים שבאו, לפיכך לא תחלוץ ולא תתיבם אלא תשאר בחזקת זקוקה כשיצאת עד שיבואו עדים. (יבום, פ"ג הלכות יא-טו)
כז. בעל שנתן גט לאחד ואמר לו זכה בגט זה לאשתי כדי שלא תפול לפני יבם ומת הבעל קודם שיגיע הגט לידה הרי זו ספק מגורשת, שרוב הנשים זכות היא להן שלא יפלו לפני יבם ולפיכך תהיה ספק מגורשת אף על פי שלא הגיע גט לידה הואיל וזכה לה בו אחר. (גירושין, פ"ט הכ"א)
֍ ֍ ֍
פסקי הלכות על פי הרי"ף – מסכת יבמות, פרק ששה עשר (א)
֍ ֍ ֍
א. וכן אשה שהלך בעלה וצרתה למדינת הים ובאו ואמרו לה מת בעליך הרי זו לא תחלוץ ולא תתיבם לעולם עד שיודע אם ילדה צרתה או לא ילדה. ולמה לא תחלוץ אחר תשעה חדשים ממיתת הבעל ותהיה מותרת לזר על כל פנים שאם ילדה צרתה הרי נפטרה זו ואם לא ילדה הרי נחלצה, גזירה שמא יודע אחר החליצה שילדה צרתה ולד של קיימא ונמצאת זו שאינה חלוצה ותנשא לכהן אחר שנחלצה ויאמר הרואה שלא ידע בעדים שבאו שהחלוצה מותרת לכהן ויעיד שראה אותה נשאת לכהונה על פי בית דין, לפיכך אם היתה אסורה לכהונה מתחלתה הרי זו חולצת לאחר תשעה ותנשא לזר. אבל זו הצרה שהיתה עם בעלה כשמת תמתין תשעים יום כשאר היבמות ותחלוץ או תתיבם ולא תחוש לצרתה שבמדינה האחרת הואיל ולא היה בעלה עמה במדינה.
האשה שמת בעלה והיתה לה חמות במדינת הים אינה חוששת שמא ילדה חמותה וכבר ניתן לה יבם במדינה אחרת שלא גזרו בדבר זה אלא נעמיד אותה על חזקתה והרי היא מותרת, והוא הדין לאשה שמת בעלה והיה לו בן במדינה אחרת הרי זו מותרת לזר ואין חוששין שמא מת הבן אלא העמד אותה על חזקתה.
יצאת חמותה מעוברת הרי זו חוששת ולא תנשא לזר עד שתדע מה היה סוף עיבור חמותה שמא נולד לה יבם קודם מיתת הבעל. (יבום, פ"ג הלכות טז-יח)