שיעור 23, ספר שופטים, פרק ו, לג-מ

לג וְכָל־מִדְיָ֧ן וַֽעֲמָלֵ֛ק וּבְנֵי־קֶ֖דֶם נֶֽאֶסְפ֣וּ יַחְדָּ֑ו וַיַּֽעַבְר֥וּ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּעֵ֥מֶק יִזְרְעֶֽאל׃ לד וְר֣וּחַ ה֔' לָֽבְשָׁ֖ה אֶת־גִּדְע֑וֹן וַיִּתְקַע֙ בַּשּׁוֹפָ֔ר וַיִּזָּעֵ֥ק אֲבִיעֶ֖זֶר אַֽחֲרָֽיו׃ לה וּמַלְאָכִים֙ שָׁלַ֣ח בְּכָל־מְנַשֶּׁ֔ה וַיִּזָּעֵ֥ק גַּם־ה֖וּא אַֽחֲרָ֑יו וּמַלְאָכִ֣ים שָׁלַ֗ח בְּאָשֵׁ֤ר וּבִזְבֻלוּן֙ וּבְנַפְתָּלִ֔י וַֽיַּעֲל֖וּ לִקְרָאתָֽם׃ לו וַיֹּ֥אמֶר גִּדְע֖וֹן אֶל־הָֽאֱלֹהִ֑ים אִם־יֶשְׁךָ֞ מוֹשִׁ֧יעַ בְּיָדִ֛י אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃ לז הִנֵּ֣ה אָֽנֹכִ֗י מַצִּ֛יג אֶת־גִּזַּ֥ת הַצֶּ֖מֶר בַּגֹּ֑רֶן אִ֡ם טַל֩ יִֽהְיֶ֨ה עַֽל־הַגִּזָּ֜ה לְבַדָּ֗הּ וְעַל־כָּל־הָאָ֨רֶץ֙ חֹ֔רֶב וְיָֽדַעְתִּ֗י כִּֽי־תוֹשִׁ֧יעַ בְּיָדִ֛י אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל כַּֽאֲשֶׁ֥ר דִּבַּֽרְתָּ׃ לח וַיְהִי־כֵ֕ן וַיַּשְׁכֵּם֙ מִֽמָּחֳרָ֔ת וַיָּ֖זַר אֶת־הַגִּזָּ֑ה וַיִּ֤מֶץ טַל֙ מִן־הַגִּזָּ֔ה מְל֥וֹא הַסֵּ֖פֶל מָֽיִם׃ לט וַיֹּ֤אמֶר גִּדְעוֹן֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים אַל־יִ֤חַר אַפְּךָ֙ בִּ֔י וַֽאֲדַבְּרָ֖ה אַ֣ךְ הַפָּ֑עַם אֲנַסֶּ֤ה נָּא־רַק־הַפַּ֨עַם֙ בַּגִּזָּ֔ה יְהִי־נָ֨א חֹ֤רֶב אֶל־הַגִּזָּה֙ לְבַדָּ֔הּ וְעַל־כָּל־הָאָ֖רֶץ יִֽהְיֶה־טָּֽל׃ מ וַיַּ֧עַשׂ אֱלֹהִ֛ים כֵּ֖ן בַּלַּ֣יְלָה הַה֑וּא וַֽיְהִי־חֹ֤רֶב אֶל־הַגִּזָּה֙ לְבַדָּ֔הּ וְעַל־כָּל־הָאָ֖רֶץ הָ֥יָה טָֽל׃

֍           ֍            ֍

(לג) וְכָל מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם נֶאֶסְפוּ יַחְדָּו, וַיַּעַבְרוּ את הירדן, וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל.

(לד) וְרוּחַ ה' [-רוח גבורה מאת ה', שזו דרגה ממדרגות הנבואה] לָבְשָׁה אֶת גִּדְעוֹן, וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר לאות יציאה למלחמה, וַיִּזָּעֵק אֲבִיעֶזֶר אַחֲרָיו – באו לקול קריאתו בני משפחתו ובני עירו.

(לה) וּמַלְאָכִים – שליחים שָׁלַח גדעון בְּכָל גבול מְנַשֶּׁה, וַיִּזָּעֵק גַּם הוּא [-שבט מנשה] אַחֲרָיו, וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּאָשֵׁר וּבִזְבֻלוּן וּבְנַפְתָּלִי, וַיַּעֲלוּ לִקְרָאתָם.

(לו) אף שהאמין גדעון בה' שבידו להושיע את ישראל, מכל מקום חשש שישראל אינם ראויים לתשועה, כי רק אנשי עירו עזבו את עבודת הבעל, ושאר השבטים עדיין היו משתחוים לו, ורצה שיעשה לו ה' אות שגם בזכותו לבדו יושיע ה' את ישראל, וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל הָאֱלֹהִים, אִם יֶשְׁךָ מוֹשִׁיעַ בְּיָדִי [-בזכותי] אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.

(לז) הִנֵּה אָנֹכִי מַצִּיג אֶת גִּזַּת הַצֶּמֶר בַּגֹּרֶן, ששם נראה אליו המלאך בראשונה, ועשה נסיון בטל, כיון שהוא מורה על השפע האלוקי היורד מלמעלה, ולכן אִם טַל יִהְיֶה עַל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ, שהיא מרמזת על גדעון עצמו, שהוא אדם יחיד, וְעַל כָּל הָאָרֶץ חֹרֶב – שאר כל המקום יהיה יבש, שלא ירד עליו טל, וזה מרמז על ישראל כולם, שלא היו ראויים לקבלת השפע האלוקי, וְיָדַעְתִּי כִּי תוֹשִׁיעַ בְּיָדִי [-בזכותי] אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.

(לח) וַיְהִי כֵן – עשה ה' נס כדבריו, וַיַּשְׁכֵּם גדעון מִמָּחֳרָת, וַיָּזַר אֶת הַגִּזָּה – סחט את גיזת הצמר, וַיִּמֶץ – נמצץ טַל מִן הַגִּזָּה מְלוֹא הַסֵּפֶל מָיִם, הרבה יותר ממה שירד על כל הארץ [אבל לא התקיימה בקשתו שלא ירד טל על כל הארץ, כיון שברית כרותה לטל שאינו פוסק לעולם, והיה המופת רק בכך שבגיזה עצמה היה טל רב מאד].

(לט) גם לאחר שהראה לו ה' בדרך נס שיושיע את כל העם בזכותו, עדיין רצה גדעון הוכחה שתהיה התשועה בדרך נס, ללא עם רב, וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל הָאֱלֹהִים, אַל יִחַר אַפְּךָ בִּי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפָּעַם, אֲנַסֶּה נָּא רַק הַפַּעַם בַּגִּזָּה, לראות אם יתרחש בה נס גמור, יְהִי נָא חֹרֶב אֶל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ – תהא הגיזה לבדה יבשה, וְעַל כָּל הָאָרֶץ יִהְיֶה טָּל.

(מ) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים כֵּן בַּלַּיְלָה הַהוּא, בדרך נס, וַיְהִי חֹרֶב אֶל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ, וזה היה לגמרי נגד הטבע, וְעַל כָּל הָאָרֶץ הָיָה טָל. והיה בכך גם רמז לצורת הנצחון על מדין, כי בתחילה גדעון לבדו רדפם, וכמו במופת הראשון, שירד טל על הגיזה לבדה, ואחר כך ישראל לבדם רדפו אחר מדין, ללא גדעון, וכמו במופת השני, שירד טל על כל הארץ מלבד הגיזה.