שיעור 3, ספר יחזקאל, פרק א, ד-ה

ד וָאֵ֡רֶא וְהִנֵּה֩ ר֨וּחַ סְעָרָ֜ה בָּאָ֣ה מִן־הַצָּפ֗וֹן עָנָ֤ן גָּדוֹל֙ וְאֵ֣שׁ מִתְלַקַּ֔חַת וְנֹ֥גַֽהּ ל֖וֹ סָבִ֑יב וּמִ֨תּוֹכָ֔הּ כְּעֵ֥ין הַֽחַשְׁמַ֖ל מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ׃ ה וּמִ֨תּוֹכָ֔הּ דְּמ֖וּת אַרְבַּ֣ע חַיּ֑וֹת וְזֶה֙ מַרְאֵיהֶ֔ן דְּמ֥וּת אָדָ֖ם לָהֵֽנָּה׃

(ד) וָאֵרֶא בחזיון הנבואה, וְהִנֵּה רוּחַ סְעָרָה בָּאָה מִן הַצָּפוֹן, וכיון שיחזקאל היה בבבל באותו זמן, לא היתה הרוח מארץ ישראל שהיא דרומית לבבל, אלא מבבל עצמה, ממקום הנקרא 'תל אביב' שהוא מצפון לנהר כבר, כי באותו זמן כבר הוציא ה' את שכינת עוזו מירושלים, והיה כביכול עם הגולים שגלו לבבל, ועתה בא משם לכיוון ארץ ישראל, להחריב את ירושלים ולשרוף את בית המקדש, ולכן הצטייר בעיניו מחזה הנבואה כרוח סערה, ועָנָן גָּדוֹל, וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת, שהם דברים המורים על חורבן ושריפה, וְנֹגַהּ לוֹ סָבִיב, וה'נוגה' הוא האור המאיר ואינו שורף, וזה רמז למידת החסד שבתוך הדין והחושך, וּמִתּוֹכָהּ – מתוך הנוגה, כְּעֵין הַחַשְׁמַל, שזהו מחנה שכינה, הבא מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, ללמד שהאש והחורבן של ירושלים והמקדש לא יהיו בדרכי הטבע אלא בהשגחה פרטית מאת ה', ובאה עמו גם מידת נוגה, להאיר ולהתחסד עם אותם הדבקים בקדושה.

(ה) כיון שבאותו זמן הסתיימה ההנהגה הפלאית והניסית הבאה מעולם הכסא, והתחילה ההנהגה הטבעית הבאה מעולם החיות, ואז שרי אומות העולם מושלים בעולם כפי שנגזר מהמערכת הטבעית של הכוכבים, וכח ה' מתלבש בהם להטות את ההנהגה לפי רצונו בדרכים נסתרות, התלבשה והצטיירה ההנהגה העליונה בדמות ארבע חיות, שכל אחת מהן מרמזת על אומה אחרת, וכל חיה מוליכה את אחד מארבעת האופנים של המרכבה, וכך ראה זאת הנביא בחזיונו, וּמִתּוֹכָהּ – מתוך האש, דְּמוּת אַרְבַּע חַיּוֹת המוליכות את המרכבה, וְזֶה מַרְאֵיהֶן הכללי, של הגוף כולו (אך מראה פניהם יבואר בפסוק י'), דְּמוּת אָדָם לָהֵנָּה, כי בדומה לאדם אף לחיות הקודש יש שתי רגלים ושתי ידים, ויש להם חכמה ודעת כבני אדם, והנמשל למראה זה הוא בכך שאינן כחיות חסרות דעה, אלא הן מלאות שכל טוב מאת ה', מכירות את הבורא ומשבחות אותו, ונותנות כבוד לשמו.