שיעור 3, ספר שופטים, פרק א, יט-כו

יט וַיְהִ֤י ה֙' אֶת־יְהוּדָ֔ה וַיֹּ֖רֶשׁ אֶת־הָהָ֑ר כִּ֣י לֹ֤א לְהוֹרִישׁ֙ אֶת־יֹֽשְׁבֵ֣י הָעֵ֔מֶק כִּי־רֶ֥כֶב בַּרְזֶ֖ל לָהֶֽם׃ כ וַיִּתְּנ֤וּ לְכָלֵב֙ אֶת־חֶבְר֔וֹן כַּֽאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר מֹשֶׁ֑ה וַיּ֣וֹרֶשׁ מִשָּׁ֔ם אֶת־שְׁלֹשָׁ֖ה בְּנֵ֥י הָֽעֲנָֽק׃ כא וְאֶת־הַיְבוּסִי֙ יֹשֵׁ֣ב יְרֽוּשָׁלִַ֔ם לֹ֥א הוֹרִ֖ישׁוּ בְּנֵ֣י בִנְיָמִ֑ן וַיֵּ֨שֶׁב הַיְבוּסִ֜י אֶת־בְּנֵ֤י בִנְיָמִן֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ כב וַיַּֽעֲל֧וּ בֵית־יוֹסֵ֛ף גַּם־הֵ֖ם בֵּֽית־אֵ֑ל וַֽיהוָ֖ה עִמָּֽם׃ כג וַיָּתִ֥ירוּ בֵית־יוֹסֵ֖ף בְּבֵֽית־אֵ֑ל וְשֵׁם־הָעִ֥יר לְפָנִ֖ים לֽוּז׃ כד וַיִּרְאוּ֙ הַשֹּׁ֣מְרִ֔ים אִ֖ישׁ יוֹצֵ֣א מִן־הָעִ֑יר וַיֹּ֣אמְרוּ ל֗וֹ הַרְאֵ֤נוּ נָא֙ אֶת־מְב֣וֹא הָעִ֔יר וְעָשִׂ֥ינוּ עִמְּךָ֖ חָֽסֶד׃ כה וַיַּרְאֵם֙ אֶת־מְב֣וֹא הָעִ֔יר וַיַּכּ֥וּ אֶת־הָעִ֖יר לְפִי־חָ֑רֶב וְאֶת־הָאִ֥ישׁ וְאֶת־כָּל־מִשְׁפַּחְתּ֖וֹ שִׁלֵּֽחוּ׃ כו וַיֵּ֣לֶךְ הָאִ֔ישׁ אֶ֖רֶץ הַֽחִתִּ֑ים וַיִּ֣בֶן עִ֗יר וַיִּקְרָ֤א שְׁמָהּ֙ ל֔וּז ה֣וּא שְׁמָ֔הּ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃

֍           ֍            ֍

(יט) אמנם, על אף שראו ישראל את הצלחתם בכיבוש הארץ, ועזרת ה' הניתנת להם בענין זה, לא המשיכו לכבוש כראוי את כל הארץ ולהוריש את יושביה, וַיְהִי ה' אֶת יְהוּדָה, וַיֹּרֶשׁ אֶת הָהָר, והיה להם להבין שאם עזר להם ה' להוריש את יושבי ההר, שהמלחמה שם קשה, בודאי עליהם להמשיך ולכבוש את יושבי העמק, שזו מלחמה קלה יותר, אף על פי כן לא עשו זאת, כִּי לֹא לְהוֹרִישׁ אֶת יֹשְׁבֵי הָעֵמֶק – לא כבש את ההר על דעת להמשיך ולכבוש את העמק, אלא נמנע מלכבוש את יושבי העמק, כִּי רֶכֶב בַּרְזֶל לָהֶם, ומחמת כן התרפו מלהלחם בהם ולהורישם.

(כ) וגם בכבישת ההר לא היתה עיקר כוונתם להוריש את הכנעני, אלא כדי לקיים מה שהבטיחו לכלב בן יפונה, והוצרכו לעזור לו, וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת חֶבְרוֹן, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה, וַיּוֹרֶשׁ מִשָּׁם כלב אֶת שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק.

(כא) גם שבט בנימין התרפה במצוות כיבוש הארץ, וְאֶת הַיְבוּסִי יֹשֵׁב יְרוּשָׁלִַם, שהיה זה מחלקו של שבט בנימין, לֹא הוֹרִישׁוּ בְּנֵי בִנְיָמִן [ואמנם לעיל ייחס הכתוב את כיבוש ירושלים לשבט יהודה, כיון שגם להם היה חלק קטן בירושלים, והם באמת כבשו חלק מהעיר וכפי שהתבאר לעיל, אך שבט בנימין לא נלחמו כלל בירושלים], וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי בִנְיָמִן בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה – עד סוף ימי שמואל הנביא [שהוא כתב את ספר שופטים].

(כב) וַיַּעֲלוּ בֵית יוֹסֵף גַּם הֵם בֵּית אֵל, וַה' היה עִמָּם.

(כג) וַיָּתִירוּ – הלכו לְרַגֵּל בֵית יוֹסֵף בְּבֵית אֵל, לחפש מקום נוח סביבות העיר לחנות שם, כי חשבו שיצטרכו להיות שם זמן רב ולצור על העיר עד שיצליחו לכובשה, וְשֵׁם הָעִיר לְפָנִים לוּז [לומר שאין זו 'בית אל' הסמוכה לעי, שבנחלת בנימין, אלא בית אל המכונה לוז, שהיתה מנחלת יוסף].

(כד) אמנם בסוף לא הוצרכו לכך, כי ה' עזרם לכבוש את העיר במהירות, וַיִּרְאוּ הַשֹּׁמְרִים של שבט יוסף, המופקדים על המצור, אִישׁ יוֹצֵא מִן הָעִיר, ואף על פי שהיו מועטים, כי כל אנשי החייל לא היו שם עדיין, לא פחדו, וַיֹּאמְרוּ לוֹ, הַרְאֵנוּ נָא אֶת מְבוֹא הָעִיר – את הפתח הנסתר של העיר, וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ חָסֶד.

(כה) וַיַּרְאֵם אותו איש אֶת מְבוֹא הָעִיר, ונכנסו לשם השומרים לבדם ללא כל אנשי המלחמה, וַיַּכּוּ אֶת הָעִיר לְפִי חָרֶב. וְאֶת הָאִישׁ וְאֶת כָּל מִשְׁפַּחְתּוֹ שִׁלֵּחוּ, כראוי להם לקיים את הבטחתם.

(כו) וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ אל אֶרֶץ הַחִתִּים, וַיִּבֶן עִיר, וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז, הוּא שְׁמָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.