שיעור 2, ספר שופטים, פרק א, ח-יח

ח וַיִּלָּֽחֲמ֤וּ בְנֵֽי־יְהוּדָה֙ בִּיר֣וּשָׁלִַ֔ם וַיִּלְכְּד֣וּ אוֹתָ֔הּ וַיַּכּ֖וּהָ לְפִי־חָ֑רֶב וְאֶת־הָעִ֖יר שִׁלְּח֥וּ בָאֵֽשׁ׃ ט וְאַחַ֗ר יָֽרְדוּ֙ בְּנֵ֣י יְהוּדָ֔ה לְהִלָּחֵ֖ם בַּֽכְּנַעֲנִ֑י יוֹשֵׁ֣ב הָהָ֔ר וְהַנֶּ֖גֶב וְהַשְּׁפֵלָֽה׃ י וַיֵּ֣לֶךְ יְהוּדָ֗ה אֶל־הַֽכְּנַעֲנִי֙ הַיּוֹשֵׁ֣ב בְּחֶבְר֔וֹן וְשֵׁם־חֶבְר֥וֹן לְפָנִ֖ים קִרְיַ֣ת אַרְבַּ֑ע וַיַּכּ֛וּ אֶת־שֵׁשַׁ֥י וְאֶת־אֲחִימַ֖ן וְאֶת־תַּלְמָֽי׃ יא וַיֵּ֣לֶךְ מִשָּׁ֔ם אֶל־יֽוֹשְׁבֵ֖י דְּבִ֑יר וְשֵׁם־דְּבִ֥יר לְפָנִ֖ים קִרְיַת־סֵֽפֶר׃ יב וַיֹּ֣אמֶר כָּלֵ֔ב אֲשֶׁר־יַכֶּ֥ה אֶת־קִרְיַת־סֵ֖פֶר וּלְכָדָ֑הּ וְנָתַ֥תִּי ל֛וֹ אֶת־עַכְסָ֥ה בִתִּ֖י לְאִשָּֽׁה׃ יג וַֽיִּלְכְּדָהּ֙ עָתְנִיאֵ֣ל בֶּן־קְנַ֔ז אֲחִ֥י כָלֵ֖ב הַקָּטֹ֣ן מִמֶּ֑נּוּ וַיִּתֶּן־ל֛וֹ אֶת־עַכְסָ֥ה בִתּ֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃ יד וַיְהִ֣י בְּבוֹאָ֗הּ וַתְּסִיתֵ֨הוּ֙ לִשְׁאֹ֤ל מֵֽאֵת־אָבִ֨יהָ֙ הַשָּׂדֶ֔ה וַתִּצְנַ֖ח מֵעַ֣ל הַֽחֲמ֑וֹר וַיֹּֽאמֶר־לָ֥הּ כָּלֵ֖ב מַה־לָּֽךְ׃ טו וַתֹּ֨אמֶר ל֜וֹ הָֽבָה־לִּ֣י בְרָכָ֗ה כִּ֣י אֶ֤רֶץ הַנֶּ֨גֶב֙ נְתַתָּ֔נִי וְנָֽתַתָּ֥ה לִ֖י גֻּלֹּ֣ת מָ֑יִם וַיִּתֶּן־לָ֣הּ כָּלֵ֗ב אֵ֚ת גֻּלֹּ֣ת עִלִּ֔ית וְאֵ֖ת גֻּלֹּ֥ת תַּחְתִּֽית׃ טז וּבְנֵ֣י קֵינִי֩ חֹתֵ֨ן מֹשֶׁ֜ה עָל֨וּ מֵעִ֤יר הַתְּמָרִים֙ אֶת־בְּנֵ֣י יְהוּדָ֔ה מִדְבַּ֣ר יְהוּדָ֔ה אֲשֶׁ֖ר בְּנֶ֣גֶב עֲרָ֑ד וַיֵּ֖לֶךְ וַיֵּ֥שֶׁב אֶת־הָעָֽם׃ יז וַיֵּ֤לֶךְ יְהוּדָה֙ אֶת־שִׁמְע֣וֹן אָחִ֔יו וַיַּכּ֕וּ אֶת־הַֽכְּנַעֲנִ֖י יוֹשֵׁ֣ב צְפַ֑ת וַיַּֽחֲרִ֣ימוּ אוֹתָ֔הּ וַיִּקְרָ֥א אֶת־שֵׁם־הָעִ֖יר חָרְמָֽה׃ יח וַיִּלְכֹּ֤ד יְהוּדָה֙ אֶת־עַזָּ֣ה וְאֶת־גְּבוּלָ֔הּ וְאֶֽת־אַשְׁקְל֖וֹן וְאֶת־גְּבוּלָ֑הּ וְאֶת־עֶקְר֖וֹן וְאֶת־גְּבוּלָֽהּ׃

֍           ֍            ֍

(ח) וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם, וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ, וַיַּכּוּהָ לְפִי חָרֶב, וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ, אמנם עדיין נשאר בה חלק שלא נכבש, והוא מצודת ציון שנכבשה לאחר זמן על ידי דוד המלך.

(ט) וְאַחַר יָרְדוּ בְּנֵי יְהוּדָה לְהִלָּחֵם בַּכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב הָהָר, וְהַנֶּגֶב, וְהַשְּׁפֵלָה.

(י) כיון שהוזכרו כאן כיבושי שבט יהודה, חוזר הנביא ומזכיר את שאר כיבושיהם, שהיו כבר בחיי יהושע בן נון, והוזכרו לעיל בספר יהושע, וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה אֶל הַכְּנַעֲנִי הַיּוֹשֵׁב בְּחֶבְרוֹן, וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע, וַיַּכּוּ אֶת שֵׁשַׁי וְאֶת אֲחִימַן וְאֶת תַּלְמָי.

(יא) וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם יהודה אֶל יוֹשְׁבֵי דְּבִיר, וְשֵׁם דְּבִיר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר.

(יב) וַיֹּאמֶר כָּלֵב בן יפונה, האיש אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר, וּלְכָדָהּ, וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה.

(יג) וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז, אֲחִי כָלֵב מאימו, הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ, וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה.

(יד) וַיְהִי בְּבוֹאָהּ אל עתניאל, וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאֹל מֵאֵת אָבִיהָ הַשָּׂדֶה – בקשה עכסה ממנו רשות לבקש מאביה שדה, וַתִּצְנַח – הפילה את עצמה מֵעַל הַחֲמוֹר, וַיֹּאמֶר לָהּ אביה כָּלֵב, מַה לָּךְ – מה חסר לך.

(טו) וַתֹּאמֶר לוֹ, הָבָה לִּי בְרָכָה – תן לי מקום שאוכל להתפרנס ממנו, כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי – נתתה לי מקום יבש ומנוגב ממים, וְנָתַתָּה לִי גֻּלֹּת – מעיינות מָיִם. וַיִּתֶּן לָהּ כָּלֵב אֵת גֻּלֹּת עִלִּית, וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּית.

(טז) וּבְנֵי קֵינִי [-יתרו] חֹתֵן מֹשֶׁה, שהיו יושבי אהלים, והצטרפו לעם ישראל, עָלוּ בזמן מלחמה זו מֵעִיר הַתְּמָרִים, ששם היה מקום המלחמה של שבט יהודה, והלכו אֶת [-עם] בְּנֵי יְהוּדָה אל מִדְבַּר יְהוּדָה אֲשֶׁר בְּנֶגֶב עֲרָד, וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב אֶת הָעָם – ישבו עם ישראל בברית שלום ובשלוה.

(יז) אחרי שעזר שמעון ליהודה לכבוש את חלקו, וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה גם הוא אֶת [-עם] שִׁמְעוֹן אָחִיו, וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב צְפַת, וַיַּחֲרִימוּ אוֹתָהּ, וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר חָרְמָה.

(יח) וַיִּלְכֹּד יְהוּדָה אֶת עַזָּה וְאֶת גְּבוּלָהּ, וְאֶת אַשְׁקְלוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ, וְאֶת עֶקְרוֹן וְאֶת גְּבוּלָהּ.