ז נֶ֣פֶשׁ שְׂ֭בֵעָה תָּב֣וּס נֹ֑פֶת וְנֶ֥פֶשׁ רְ֝עֵבָ֗ה כָּל־מַ֥ר מָתֽוֹק׃ ח כְּ֭צִפּוֹר נוֹדֶ֣דֶת מִן־קִנָּ֑הּ כֵּֽן־אִ֗֝ישׁ נוֹדֵ֥ד מִמְּקוֹמֽוֹ׃
֍ ֍ ֍
(ז) מלמד עתה כי הָעַרֵבוּת של המאכלים אינה תלויה במאכלים, אלא באדם האוכל אותם, שהרי נֶפֶשׁ שְׂבֵעָה – העשיר, שנפשו שבעה מכל מיני המעדנים העולים על שולחנו תמיד, תָּבוּס נֹפֶת – תִּרְמוֹס ותדחה אפילו דבש מתוק, כי מתוך שהוא רגיל במאכלים אלו, נפשו קצה בהם, וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה – ואילו נפשו של העני, הרעבה לכל דבר, כָּל מַר יהיה בפיה כדבר מָתוֹק, ומלמד בכך את האדם שלא יבקש מעדנים תמיד, כי ככל שישיג אותם בשפע כך תתמעט הנאתו מהם [וזו ראיה גם לכך שאין זו תכלית נכונה ואמיתית, כי כאשר היא חסרה לאדם הוא מִתְאַוֶה לה, וכאשר משיג אותה האדם בשפע הרי הוא קץ בה].
(ח) כְּצִפּוֹר נוֹדֶדֶת מִן קִנָּהּ, שאף שטבעה הוא לנדוד, מכל מקום בסוף תחזור לקן שיצאה ממנו, כֵּן אִישׁ נוֹדֵד מִמְּקוֹמוֹ, שטבעו תמיד לשוב למקום שיצא ממנו, וזהו משל לנפש האדם, שטבעה להשתוקק לשוב אל האלהים אשר נתנה, להיות צרורה בצרור החיים.
