שיעור 33, מסכת מגילה, פרק רביעי

משנה

משנתנו עוסקת בדיני ברכת כהנים, ובדיניו של שליח ציבור. כֹּהֵן שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מוּמִין, כגון שהיו בהם נגעים, או שהיו עקומות, וכן אם היו מומים בפניו או ברגליו, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו לברך את העם בברכת כהנים, מהטעם שיבואר להלן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת אִסְטִיס וְקוֹצָה – מיני צבעים שונים, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, והטעם בכל הדברים האלו הוא מִפְּנֵי שֶׁמחמת כן הָעָם מִסְתַּכְּלִין בּוֹ, והמסתכל בכהנים כשהם נושאים את כפיהם עיניו כהות, לפי שהשכינה שורה בין ידיהם בשעת הברכה.

אדם הָאוֹמֵר 'אֵינִי עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בִּצְבוּעִין', כלומר, מסרב הוא להיות שליח ציבור, מחמת שבגדיו צבעוניים, אַף בִּבגדים לְבָנִים לֹא יַעֲבוֹר, לפי שאנו חוששים שמא נזרקה בו מינות, שכן דרך עובדי עבודה זרה להקפיד על דברים אלו. וכן האומר בְּסַנְדָּל אֵינִי עוֹבֵר לפני התיבה, אַף יָחֵף לֹא יַעֲבוֹר, מחמת אותו טעם, שאנו חוששים שנזרקה בו מינות. הָעוֹשֶׂה תְּפִלָּתוֹ – תפילין של ראש שלו עֲגֻלָּה, כמו אגוז או ביצה, יש בכך סַכָּנָה, שמא יחבטו התפילין במשקוף או בדבר אחר, ויחדרו לתוך ראשו, וְאֵין בָּהּ מִצְוָה, לפי שהלכה למשה מסיני היא שהתפילין צריכות להיעשות רבועות. נְתָנָהּ – הניח תפילין של ראש עַל מִצְחוֹ, ולא על מקום צמיחת שערות ראשו, וְכן אם הניח תפילין של יד עַל פַּס [-כף] יָדוֹ, ולא על הזרוע, הֲרֵי זוֹ דֶּרֶךְ מִינוּת – דרך בני אדם שאינם מאמינים בתורה שבעל פה, ודורשים את משמעות הפסוקים כפשוטם, ולא כקבלת חכמים שיש להניח תפילין של ראש במקום צמיחת השערות, ותפילין של יד על הזרוע, כנגד הלב. צִפָּהּ – ציפה את התפילין זָהָב, שלא כדברי חכמים שדרשו מהפסוק שנאמר לגבי תפילין 'לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ' שצריכים התפילין להיעשות רק מדבר המותר בפיך, והיינו עור בהמה טהורה בלבד, וְכן אם נְתָנָהּ לתפילין של יד עַל בֵּית אֻנְקְלִי – על הבגד, וחכמים דרשו מהפסוק 'וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ', שיהיו התפילין לאות רק לך, ולא לאחרים, ולכן יש להניחם על היד ממש, העושה כן הֲרֵי זֶה דֶּרֶךְ הַחִיצוֹנִים, ההולכים אחר דעתם ולא אחר דברי חכמים.

גמרא

שנינו במשנה, 'כהן שיש בידיו מומים, לא ישא את כפיו'. הגמרא מביאה דינים נוספים בענין נשיאת כפים: אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כהן שיָדָיו בַּהֲקָנִיּוֹת – מנומרות בנקודות לבנות, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו. תַּנְיָא נַמִּי הֲכִי – שנינו כן אף בברייתא, כהן שיָדָיו בַּהֲקָנִיּוֹת, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, וכן אם היו ידיו עֲקוּמוֹת, וַעֲקוּשׁוֹת – שאינו יכול לחלק את אצבעותיו, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, כיון שהעם מסתכלים עליו.

אָמַר רַב אַשִׁי, חֵיפָנִי וּבֵישָׁנִי – כהן שהוא מאנשי חיפה או מאנשי בֵּישָׁן, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, מהטעם שיבואר להלן. תַּנְיָא נַמִּי הֲכִי – שנינו כן אף בברייתא, אֵין מוֹרִידִין לִפְנֵי הַתֵּבָה, כשליח ציבור, לֹא אַנְשֵׁי חֵיפָה, וְלֹא אַנְשֵׁי בֵּית שְׁאָן, וְלֹא אַנְשֵׁי טִבְעוֹנִין, מִפְּנֵי שֶׁקּוֹרִין לְעַיְינִין אָלֶפִין – את האות עי"ן הם מבטאים לפעמים כמו אל"ף, וּלְאָלֶפִין עַיְינִין – ואת האות אל"ף הם מבטאים לפעמים כמו עי"ן. אָמַר רַב הוּנָא, זַבְלְגָן – מי שעיניו זולגות תמיד דמעות, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, וְאִם הָיָה דָּשׁ בְּעִירוֹ – אם היו כל בני עירו מכירים אותו בכך, ואין מתבוננים בו ביותר, מֻתָּר. תַּנְיָא נַמִּי הֲכִי – שנינו כן אף בברייתא, סוּמָא בְּאַחַת מֵעֵינָיו, לֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו, כיון שהעם מתבוננים בו. וְאִם הָיָה דָּשׁ בְּעִירוֹ, מֻתָּר. מקשה הגמרא, וְהָא הַהוּא דַּהֲוָה בְּשִׁיבְּבוּתֵיהּ – והרי היה מעשה בכהן הסומא בעינו האחת, שגר בשכנותו דְרַבִּי יוֹחָנָן, וְנָשָׂא אֶת כַּפָּיו. מתרצת הגמרא, הַהוּא – אותו כהן, דָּשׁ בְּעִירוֹ הֲוָה, וכיון שהכל הכירוהו ולא התבוננו בו, היה מותר לו לישא את כפיו.

שנינו במשנה, 'רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מִי שֶׁהָיוּ יָדָיו צְבוּעוֹת אִיסְטִיס'. תַּנָּא – שנינו בברייתא, אִם רֹב אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר מְלַאכְתָּן בְּכָךְ, ואין הדבר גורם לבני אדם להתבונן בידיו של הכהן, מֻתָּר לו לישא את כפיו.