שיעור 7, ספר עזרא, פרק ב, סד-ע
סד כָּל־הַקָּהָ֖ל כְּאֶחָ֑ד אַרְבַּ֣ע רִבּ֔וֹא אַלְפַּ֖יִם שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת שִׁשִּֽׁים׃ סה מִ֠לְּבַד עַבְדֵיהֶ֤ם וְאַמְהֹֽתֵיהֶם֙ אֵ֔לֶּה שִׁבְעַ֣ת אֲלָפִ֔ים שְׁלֹ֥שׁ מֵא֖וֹת שְׁלֹשִׁ֣ים וְשִׁבְעָ֑ה וְלָהֶ֛ם מְשֹֽׁרְרִ֥ים וּֽמְשֹׁרְר֖וֹת מָאתָֽיִם׃ סו סֽוּסֵיהֶ֕ם שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת שְׁלֹשִׁ֣ים וְשִׁשָּׁ֑ה פִּרְדֵיהֶ֕ם מָאתַ֖יִם אַרְבָּעִ֥ים וַֽחֲמִשָּֽׁה׃ סז גְּמַ֨לֵּיהֶ֔ם אַרְבַּ֥ע מֵא֖וֹת שְׁלֹשִׁ֣ים וַֽחֲמִשָּׁ֑ה חֲמֹרִ֕ים שֵׁ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וְעֶשְׂרִֽים׃ סח וּמֵֽרָאשֵׁי֙ הָֽאָב֔וֹת בְּבוֹאָ֕ם לְבֵ֥ית יְהוָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בִּירֽוּשָׁלִָ֑ם הִֽתְנַדְּבוּ֙ לְבֵ֣ית הָֽאֱלֹהִ֔ים לְהַֽעֲמִיד֖וֹ עַל־מְכוֹנֽוֹ׃ סט כְּכֹחָ֗ם נָֽתְנוּ֮ לְאוֹצַ֣ר הַמְּלָאכָה֒ זָהָ֗ב דַּרְכְּמוֹנִים֙ שֵׁשׁ־רִבֹּ֣אות וָאֶ֔לֶף וְכֶ֕סֶף מָנִ֖ים חֲמֵ֣שֶׁת אֲלָפִ֑ים וְכָתְנֹ֥ת כֹּֽהֲנִ֖ים מֵאָֽה׃ ע וַיֵּֽשְׁב֣וּ הַכֹּֽהֲנִ֣ים וְ֠הַלְוִיִּם וּֽמִן־הָעָ֞ם וְהַמְשֹֽׁרְרִ֧ים וְהַשּֽׁוֹעֲרִ֛ים וְהַנְּתִינִ֖ים בְּעָֽרֵיהֶ֑ם וְכָל־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּעָֽרֵיהֶֽם׃
֍ ֍ ֍
(סד) כָּל הַקָּהָל כְּאֶחָד, העולים לארץ ישראל, היו אַרְבַּע רִבּוֹא [-ארבעים אלף], אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים [אמנם בפירוט האנשים שהוזכרו לעיל יש פחות ממספר זה, היינו כיון שמיום ליום התווספו עוד אנשים שהצטרפו, ואף שלא נמנו במספר הפרטי של המשפחות שהוזכרו לעיל, נמנו במספר הכללי של העולים].
(סה) מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהֹתֵיהֶם אֵלֶּה, שִׁבְעַת אֲלָפִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה, וְלָהֶם מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת מָאתָיִם.
(סו) סוּסֵיהֶם שְׁבַע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה, פִּרְדֵיהֶם מָאתַיִם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה.
(סז) גְּמַלֵּיהֶם אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה, חֲמֹרִים שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים.
(סח) וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת – מקצת מראשי האבות, בְּבוֹאָם לְבֵית ה' אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם, הִתְנַדְּבוּ ממון לְבֵית הָאֱלֹהִים, לְהַעֲמִידוֹ עַל מְכוֹנוֹ.
(סט) כְּכֹחָם – כפי כח ממונם נָתְנוּ לְאוֹצַר הַמְּלָאכָה, זָהָב דַּרְכְּמוֹנִים [-שם מטבע זהב] שֵׁשׁ רִבֹּאות [-ששים אלף] וָאֶלֶף. וְכֶסֶף מָנִים, חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים. וְכָתְנֹת כֹּהֲנִים – בגדי כהונה שילבדו הכהנים בזמן העבודה, מֵאָה.
(ע) קודם שהתקבצו לבנות את בית המקדש שבירושלים התפזרו כל ישראל בעריהם, זרעו את האדמה ונטעו עצים, כדי שלא יסבלו חרפת רעב, וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם בערים המיוחדות להם, וּמִן הָעָם – מבני יהודה ובנימין, וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַנְּתִינִים ישבו בְּעָרֵיהֶם, כל אחד בעיר שהיתה מיוחדת לו קודם חורבן בית המקדש הראשון, וְכָל יִשְׂרָאֵל, משאר השבטים, ישבו בְּעָרֵיהֶם.
