יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד
יום שישי
י"ט אדר ב' התשפ"ד

חיפוש בארכיון

תורת הבית, פרק ארבעה עשר (א)

נאמר בפסוק 'על משכבי בלילות ביקשתי את שאהבה נפשי, ביקשתי ולא מצאתיו', והביאור הוא, ש'לילה' מרמז על הזמן שהאדם מת ונמצא בקבר, והנה בזמן שהאדם חי בעולם הזה כל תשוקתו ואהבתו היא למלאות רצון גופו, ואינו חושב כלל על עניני הנפש, אבל בעת שנפרדת הנפש מהגוף מתחיל האדם להתבונן על מצבו, ורואה כי כל ימיו עלו בתוהו, ובקרוב יתן הוא דין וחשבון לפני ה', ואז הוא מתחיל לחפש את שאהבה נפשו – תורה ומצוות, אך אינו מוצאם, כי לאחר מיתת האדם אינו יכול לקיים עוד מצוות כלל [ואף לא מצוות התלויות במחשבה], ואין לשער את גודל הצער שיש לאדם באותה שעה.

ולכן צריך האדם להתבונן היטב על כל יום ויום מימי חייו, שלא יהיה לבטלה, ולא יגרום לעצמו צער אחר כך.

 

"וְהָאֱמֶת בִּלְתִּי שׁוּם סָפֵק כְּלָל, שֶׁאִם הָיָה הָעוֹלָם כּוּלוֹ מִקָּצֶה עַד קָצֵהוּ פָּנוּי חַס וְשָׁלוֹם אַף רֶגַע אֶחָד מַמָּשׁ מֵהָעֵסֶק וְהִתְבּוֹנְנוּת שֶׁלָּנוּ בַּתּוֹרָה, כְּרֶגַע הָיוּ נֶחְרָבִים כָּל הָעוֹלָמוֹת, עֶלְיוֹנִים וְתַחְתּוֹנִים, וְהָיוּ לְאֶפֶס וָתֹהוּ חַס וְשָׁלוֹם". (נפש החיים)